‏הצגת רשומות עם תוויות פריצת דרך. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פריצת דרך. הצג את כל הרשומות

12 בינואר 2010

פריצת דרך בקריירה

ענבל (שם בדוי, אימון אמיתי) הגיעה אלי אחרי שנתיים של חיפוש עבודה. לפני כן ענבל מילאה תפקיד ניהול בכיר כשכירה. ענבל העידה שהמוטיבציה, היצירתיות, וכוח הרצון שלה ירודים. ענבל הגדירה שהמטרה שלה באימון היא למצוא עבודה, משרה מפרנסת שממצה את יכולתה, שראויה לכישורים שלה. ענבל רווקה בת 34.

עשרות מחקרים וראיונות עם אנשים מצליחים בכל תחומי החיים הוכיחו כי הצבת יעדים הינה תכונה המשותפת לכולם. לכן, בתחילת תהליך האימון אני מבקשת מהמתאמן להכין את מפת חייו. זוהי מפת אימון אישית שמהווה בסיס לאימון, וכוללת את החזון, המטרות, והתחומים שעליהם המתאמן רוצה לעבוד במהלך האימון.

בכתיבת החזון אני מבקשת מהמתאמן לדמיין את חייו בעוד 20 שנה. בין השאר אני מבקשת לתאר במה הוא עוסק ואילו חלומות הגשים. אני מבקשת לכתוב על  שאיפותיו ומאווייו מתוך הנחה שהכל אפשרי. אני מבקשת לכתוב מנקודת מבט של האדם שיהיה בעוד 20 שנה, בלשון הווה.

ביקשתי מענבל לכתוב את מפת האימון. היא הגיבה שהיא סקפטית, כי זה מחזיר אותה לחוויות הקודמות של אימונים. ענבל סיפרה לי שהיא עברה שני תהליכי אימון שהביאו אותה למקום לא טוב, ולכן האימון ממותג אצלה כמשהו לא טוב, החיים שלה התדרדרו.

עם זאת, ענבל בחרה להתמסר לתהליך ולסמוך עלי. בחזון הנפלא היא כתבה: "החברה שפתחתי מצליחה והשנה גייסנו לקוחות בחו"ל." ענבל סיפרה לי שיש לה רעיון מוצלח, שהוא מאד קל לביצוע, אבל היא מפחדת לעשות אותו. נוח לה להיות שכירה, מפחיד אותה להיות עצמאית. היא דאגה שאם היא לא תצליח, היא תאבד את המוניטין שלה, והיא צריכה לשמור עליו. חקרנו את הדאגות של ענבל. אני מאמינה שכאשר מנסחים ברור את הדאגות ונותנים להן ביטוי, הן מתפוגגות.

אני מאמינה שניתן להשיג יעדים כאשר ישנה בהירות לגביהם, ולכן ביקשתי מענבל לפרט את הרעיונות של הקמת העסק, כך שאני אוכל להבין, וענבל ירדה לפרטים. ענבל דיברה בצורה נמרצת, וכשסיימה לתאר את העסק היא אמרה בסיפוק "אני מופתעת לטובה מרמת הידע שלי." היא עדיין היתה ספקנית ואמרה "אני מרגישה רחוקה מהחזון, אך רואה הרבה נקודות השקה." המשכנו להבהיר את התשתית הרעיונית אשר הלכה והתגבשה אצל ענבל, והיא הגיעה לתובנה שהרעיון פתיר, פשוט, וממשי. ענבל דיברה בהתלהבות ובמרץ, ואמרה שבעצם אפשר לעשות הכל היום.

במקביל לפיתוח הרעיון של ענבל, היא המשיכה ללכת לראיונות עבודה. היא סיפרה לי שבמהלך הראיונות היא הבינה שבמקום להיות שכירה, היא מעדיפה שהחברות המראיינות אותה יהיו לקוחותיה.


ענבל התאמנה איתי עשר שעות. בשיחת ההשלמה ענבל סיכמה:
"פתחתי חברה. לא סתם עסק, חברה, ויש לי חזון מאוד רחב לגביה. החלטתי לצאת מהפוזיציה של שכירה – אני לא מחפשת עבודה יותר, וזה ממש מהנה.
חשבתי שאני בחיים לא אמצא עבודה – מצחיק. מצאתי הרבה עבודה ואפילו בקלילות (השעה 12 וחצי בלילה ולפני שעה התקשר לקוח חדש וקבע פגישת ייעוץ – לא קליל?). בחודש אחד נוספו חמישה לקוחות חדשים.
חשבתי שאני ענייה ונטולת ממון – תראי כמה ממון אני מתחילה ליצור! מה שמעסיק אותי בימים אלה זה איזה רכב לקחת בליסינג.
לפני התחלת האימון הכל נראה היה שחור ובלתי אפשרי, אפילו להגיע אליך, ופתאום הכל נראה פשוט.
מה שאיפשר עבורי את התוצאות הוא שאני נעימה, לומדת מהר, ומסיקה מסקנות.
תודה, אפרת, שהאמנת בתהליך ובכוח שלו להוציא אותי מהמקום שהייתי בו קודם. הקפיצה משם היתה מטאורית. את תמכת בי כמאמנת, היית אמפתית. העובדה שאת בצד שלי, מאמינה בי ורוצה רק בטובתי היתה מאוד חזקה. וחשוב עוד יותר – האופטימיות האישית שלך – היא מדבקת.
אני אצליח, אפרת, אני יודעת את זה היום. אני אצליח בכל מה שאעשה. אני אממש כל מה שאני רוצה. סחתיין על כך לשתינו."

27 ביוני 2009

מאכילה כפייתית לפריצת דרך בקריירה

אלה (שם בדוי, אימון אמיתי) סיפרה לי שיש לה הפרעות אכילה, והמטרה הראשונה שהציבה לעצמה היתה לרדת ממשקל של 100 ק"ג למשקל של 65 ק"ג.

באימון חקרנו את היחסים של אלה עם משקל, ואת ההיסטוריה שלה עם אוכל. ב-19 השנים האחרונות אלה עלתה וירדה כל שנתיים ב-30 ק"ג. אלה טענה שלמשקל יש הרבה נפח בקיום שלה, וקשרה הצלחות וכשלונות למשקל. אלה ציינה שהיא לא אוהבת אוכל, אלא רק ממתקים.

שאלתי את אלה מה חשוב לה בחיים, והיא ענתה משפחה (אלה אלמנה), הילדים שלה, היותה אם. מנסיוני, ברוב המקרים מערכות היחסים שלנו אינן פתורות, וההתבוננות בהן משחררת ופורצת דרך, ולכן התבוננו במערכת היחסים שלה עם ילדיה. לאלה היתה מערכת מורכבת עם בנה דניאל (שם בדוי) בן ה-19, שגר איתה. דניאל נולד מאד חולה, הזדקק לאמא לאורך השנים, ולדעתה הוא מאד תלוי בה. היא היתה ערה לכך שהיא לא משחררת את דניאל, לא נותנת לו להכשל במעשים שלו, מגנה עליו ומתערבת בכל דבר בחייו. מצד שני, אלה סיפרה שקשה לה עם דניאל, ולא אחת היא הופכת שק האיגרוף שלו. היא הבינה שהיא מייצרת לעצמה את הנטל. שאלתי אותה מי היא, שהוא מתנהג כך? אלה השיבה לי שהיא עברה תלאות איתו, ואני הצעתי לה לכתוב איך היא עשתה את הסיפור שלא יאמן בגידול דניאל. אלה כתבה יצירת מופת, סיפור מרגש רצוף מאבקים על חייו של דניאל. היא כתבה ובכתה, ואח"כ הרגישה הקלה. אלה בחרה לתת כבוד לחשיבה ולדרך שבה דניאל מבטא דברים, לא לכפות את צורת החשיבה שלה, לתת לו להיות הוא. היא בחרה לסמוך עליו, להעריך אותו, ושיחררה.

אני מאמינה שרווחה אישית (Well Being) בכל תחומי החיים הינה מפתח לצמיחה אישית ופריצת דרך, ולכן חקרנו את איכות החיים של אלה. אלה ראתה שהיא עובדת שעות ארוכות, ישנה מעט, ולא עושה פעילות גופנית. אלה גם לא אהבה את הדירה החדשה אליה נכנסה לגור, והרבתה להתלונן. אלה החליטה להוסיף מגע אישי לביתה, טיפחה אותו, והחלה לראות את יופיו. בתחילה היא קיטרה לגבי הדירה, ודניאל הדהד את קיטוריה. הערתי אותה לכך שדניאל הוא ההשתקפות שלה. ככל שאהבה יותר את דירתה, כך היא הפסיקה להתלונן, והתחיל להפריע לה שדניאל ממשיך לרטון. לאחר תקופה מסויימת גם דניאל הפסיק לבוא בטענות.

בתפיסה של אלה, המשקל הגדיר את מי שהיא, והיא התעקשה שיש שתי נשים שונות: אלה אחת ששוקלת 100 ק"ג, ואלה אחרת ששוקלת 65 ק"ג. בדקנו מי היא אלה ששוקלת 65 ק"ג, והיכן הפער לעומת ההוויות של אלה היום. חיפשנו הוויה שאם אלה תבחר להיות, היא תוכל לרזות בנינוחות.

התבוננו ביחסים שלה עם אוכל. אלה אמרה שאצלה אוכל הוא ביטוי לאהבה. האוכל הוא רגש, חום, אהבה, בטחון, מחסה, ילדות. האהבה מאוכל עולה על כל אהבה אחרת, ומחזירה אותה לילדות. אלה רואה גם את האהבה לילדים דרך האוכל; היא תשתדל להכין את הדברים שהם הכי אוהבים, כדי לפנק אותם. התבוננתי עם אלה על דרכים לבטא אהבה שאינם אוכל. אלה מצאה 100 דרכים להראות אהבה לאחרים, אבל הבינה שהיא לא אוהבת את עצמה. המסקנה של אלה היתה שאהבה עצמית ואוכל זה אותו הדבר. בשלב הזה אלה דיברה על זה שנמאס לה מהחיים והיא רוצה למות.

במהלך האימון הבא שאלתי על השיפוטים שיש לאלה כלפני עצמה, והיא דברה בשטף על כוח רצון:
"איפשהו בחשיבה שלי יש תחושה שאני אמורה להיות מסוגלת להתגבר על הרגלי אכילה כפייתית, כפי שהתגברתי על עישון ומערכות יחסים, שקשורים לכוח רצון. בכל תחום שאגע יש לי סוג של כוח רצון, ורק בנושא האוכל הוא לא קיים. זה שאין לי כוח רצון קשור לחוסר היכולת שלי לעצור את עצמי, להגיד שאין צורך לקחת משהו לאכול, את לא רוצה לאכול אלא את רוצה משהו אחר, ולהרגע. פגשתי חברה שירדה במשקלה כי חזרה לגריישיט (greysheet). אני חושבת לחזור לשם, כי מצאתי שם בעבר סוג של נחמה וחמלה כלפי עצמי. בתקופה שהייתי שם היה לי טוב. בחיי עשיתי עשרות דיאטות, ושם היה משהו שריפא אותי נפשית, הייתי עם המון חברים. בימים האחרונים אני חושבת על זה. אי אפשר להתרפא מאכילה כפייתית. יש אנשים רזים עם המחלה, אפשר לחיות איתה, אבל יש פעולות שצריך לעשות. הבחירה צריכה להיות נקיה מאכילה כפייתית. החברות, המאמנת, שומר על משהו שפוי. כשמגיעים לשם – אין ביקורת. אולי לשם אני צריכה להשתייך. תהליך קשה שדורש אומץ. ככל שאני דשה, אני מרגישה בתוך צנטריפוגה, יתכן וזה המקום שבו אני צריכה למצוא את עצמי, לקחת את זה כחלק מהחיים. לפני שנתיים בפסח הגעתי לשם, אולי זה הזמן שלי לחזור לשם. אני מתביישת שיראו שחזרתי למשקל שלי. אני יודעת שיחבקו אותי כמו שאני. אני צריכה לשבור את מחסום הבושה. ככל שאני חושבת אני מבינה שאין מנוס, שלמרות הבושה אני צריכה להגיע לשם. הדברים מתנקזים ואני מרגישה שזה כנראה המקום הכי קרוב לריפוי. ניתקתי את הקשרים עם כולם. זה הבית: מקום חם, אוהב, מלטף, חומל מאד. יש שם כלים ועבודה בחברותא. המנחים מביאים את הכאב שלהם, וזו השראה לא נורמאלית, זה נותן המון כוח, מושתת על יושר ונקיון. אני מרגישה שאשבור את מחסום הבושה, אחרי שראיתי את החברה שרזתה, היא נראתה כל כך טוב במיני. הרעיון בגריישיט הוא שאוכל לא מעסיק כי מכינים בדיוק את מה שאוכלים. רוב התזונה היא קטניות וירקות. זה המקום שיתן לי שקט נפשי, השפיות מול האוכל. זה נותן רוגע, שלווה ושמחה. אני רוצה לחזור להיות שמחה. הייתי, ואני יודעת מה זה להיות שמחה."
מהרגע שאלה בחרה להיות שמחה, נפלו לה האסימונים. אלה הבינה שהיא זה לא האוכל, שהיא זה לא המשקל שלה, ולא רק המראה החיצוני שלה. אלה השתחררה, נפתחה, והתחברה למקום השמח בתוכה. כשהיא התחילה לפעול מתוך שמחה, האוכל הפך פחות חשוב והיא עברה לאכילה שפויה.
  • אלה סיכמה שמה שהיה בלתי אפשרי עבורה לפני התחלת האימון, והפך אפשרי עבורה בעקבות האימון, הוא לתכנן את הארוחות ולאכול באופן שפוי ומבוקר.
  • אלה ציינה שהתובנה הכי משמעותית עבורה היתה שזה בידה לחלוטין וזה אפשרי.
  • אלה העידה שמה שאיפשר לה לשחרר את הכפיתיות סביב האוכל הוא ההפרדה בינה לבין המשקל שלה, ההבנה שמה שהיא זה לא המשקל שלה.

שנה לאחר מכן... פריצת דרך בקריירה

אלה התאמנה איתי עשר שעות בלבד. שנה אחרי שהתחילה להתאמן, אלה פרצה דרך בקריירה שלה. היא הקימה חברה, היא מעבירה הרצאות מעוררות השראה על הסיפור שלא יאמן בגידול דניאל, היא מעבירה סדנאות העצמה להורים לילדים מיוחדים, ומתפרסמות עליה כתבות בעיתונים ובטלויזיה. אלה מעידה על עצמה בחיוך רחב שהיא שמחה ומאושרת.

ההתבוננות במערכת היחסים שלא היתה פתורה עם בנה דניאל, יחד עם התובנה של אלה שמשקלה לא חוסם אותה יותר, שיחררו ואיפשרו את פריצת הדרך בקריירה.