קבלת החלטה לגבי קריירה

ענת (שם בדוי, אימון אמיתי) ביקשה להתאמן כדי לקבל החלטה לגבי לימודים וקריירה.

ענת רווקה בת 28. היא התחילה את לימודיה במכללה, אבל הרגישה שהלימודים מאד מאכזבים. היא הרגישה מבולבלת, ולא ידעה האם להמשיך ולסיים את התואר בחוג בו למדה, או אולי להחליף חוג. ענת הגדירה את המטרה העיקרית של האימון: "לברר מה אני צריכה לעשות ולהיות בשביל להגיע לכיוון קרייריסטי יותר ברור ממה שיש לי עכשיו."

כמאמנת בשיטת סאטיה אני מאמינה שרווחה אישית (Well Being) בכל תחומי החיים היא מפתח לצמיחה אישית ופריצת דרך. תזונה נכונה, הרגלי שינה, פעילות גופנית, ניהול כסף, ניהול זמן ובילוי שעות הפנאי, חיוניים להשגת יעדים בנינוחות. כאשר אנו חיים ברווחה אישית, קיימות פחות הסחות דעת שגוזלות מאתנו אנרגיה (נושאים שאינם מטופלים או יחסים שאינם עובדים). כך נוצרת פניות, היצירתיות עולה, והתוצאות תגענה בהלימה. לפיכך, התעניינתי ברווחה האישית של ענת.

ענת גילתה אומץ כשבחרה להתחיל בנושא ניהול זמן, כי הוא הכי מפחיד אותה. ענת העידה שהיא לא מנהלת את הזמן במקומות החשובים, אלא מורחת את הזמן שלה. לרוב היא מגיעה לסוף היום ומרגישה שהוא חמק לה בין הידיים. לשאלתי איזה אדם מנהל את הזמן, השיבה ענת: "פדנט, לא זורם, לא גמיש, לא מתפשר, סרגלי כזה, חסר ספונטניות". ענת הבינה שהיא לא מנהלת את הזמן, כי היא לא רוצה להיות "פדנטית, לא זורמת, לא גמישה, לא מתפשרת, סרגלית כזו, חסרת ספונטניות".

כשעברנו לדבר על ניהול כסף, ענת שמה לב שהיא מתנהלת כלכלית כמו ההורים שלה, ולא פיתחה לעצמה התנהלות יעילה וחכמה יותר, למרות שידעה שהיא מתנהלת באופן שגוי.

ענת העידה שהיא לא מנהלת את הכסף שלה. לטענתה, ניהול כסף מצריך המון התארגנות והתעסקות, ובלשונה "זה של מבוגרים כזה". שאלתי אותה מה זה מבוגר עבורה, והיא השיבה שמבוגר הוא "אדם מרובע, מקובע, לא גמיש, לא ספונטני, אפור כזה; אותן מחשבות שיש לי כמו על ניהול הזמן".

חקרנו איך בוצע החיבור בראש של ענת בין מבוגר ל"מרובע, מקובע, לא גמיש, לא ספונטני, ואפור כזה". ענת נזכרה שההורים שלה אמרו בילדותה "מתישהו תצטרכי להתבגר ולהיות אחראית" בקונוטציה שלילית. כילדה היא הרגישה מפוחדת להתבגר, "אוי ואבוי, מה זה האחריות הזו, אני לא רוצה". ענת הוסיפה שההורים שלה, החברים שלהם, המורים, כולם נראו לה "אומרי לא" מאד נוקשים.

היתה לענת מורה שהיא מאד אהבה. באחד החורפים ירד שלג. עבור ענת זה היה כל כך מרגש, לבן, שלא יכלה לשבת בכיסא, ורצתה לצאת החוצה. היא וחבריה ביקשו מהמורה לצאת לשחק בשלג, אך המורה לא הסכימה. היא זוכרת את עולם המבוגרים כעולם מרובע.

שאלתי את ענת האם יום אחד היא תהפוך מבוגרת, והיא השיבה בגילוי לב ובפתיחות "אני מפחדת שזה יקרה לי, אולי בגלל זה אני עדיין משאירה את עצמי ילדה קטנה שמקבלת דמי כיס מההורים, ומסרבת לקחת את האחריות ולהיות כלכלית בזכות עצמי." האסימון הראשון נפל.

אמרתי לענת שאני בת 56, ללא ספק מבוגרת, ובשום אופן לא מרגישה "מרובעת, מקובעת, לא גמישה, לא ספונטנית ואפורה". שאלתי את ענת האם כל המבוגרים שהכירה היו מרובעים ומקובעים, והיא נזכרה שגם היו לה כמה בוסים שהיו מאד ספונטניים וגמישים, וגם כשבתיכון ירד שלג, מנהל בית הספר עבד קשה להשיג אוטובוסים כדי שיסעו לשחק בשלג.

כשביקשתי מענת לציין מילים נרדפות למושג אחריות, ענת ציינה "הצלחה, יעילות, נינוחות, בטחון", ואז שמה לב שהמושג הפך עבורה חיובי. מטר של אסימונים נפלו בראשה של ענת.

שאלתי את ענת האם היא יכולה לבחור איזה מבוגר היא תרצה להיות, והיא השיבה:

"אני יכולה לבחור, עכשיו כשאני מבינה את המהות של הפחד הזה, ועד כמה הוא לא רציונלי ולא מבוסס על המציאות. זה לגמרי תלוי בי. לא הבנתי את זה עד עכשיו, לא בניהול זמן ולא בניהול כסף.

אני לוקחת את התפיסות הלא הגיוניות שהיו לי, אני צריכה לעבוד ולשנות אותם. באחריות רבה אני הולכת להשליך את התפיסות הישנות, ולאמץ תפיסות חיוביות ונכונות לגבי להיות מבוגרת ואחראית, שיודעת לנהל את הכסף והזמן בצורה ספונטנית, צבעונית, גמישה, יעילה, חיובית, נינוחה ומאפשרת."

בשיחת האימון הבאה, ענת שיתפה אותי בהחלטה לקחת אחריות על העצמאות שלה, "לצאת מהמשבצת הילדותית, התלותית וחסרת האונים של תלות בהורים" לדבריה.

"השיחה הקודמת חייבה אותי לעשות שינוי גדול: הבנתי שאני לא רוצה להשאר כאן באזור בו אני גרה היום, כי אני מרגישה ששאר תחומי חיי מאד תקועים. החלטתי לעבור למקום אחר (ונקבה במקום ספציפי), ולהשלים תואר באוניברסיטה הפתוחה. החלטתי לא לחכות עד סוף התואר, בררתי לגבי לימוד של משהו פרקטי במקביל לתואר הראשון (ונקבה במקצוע ספציפי). הלימודים הם יום בשבוע, ואוכל לשלב עם לימודים באוניברסיטה הפתוחה, ועבודה אחרת. אני מתקרבת גיאוגרפית לאנשים שיפתחו עבורי דלתות של עבודה, אפילו זמנית. אני מתרגשת מהרגע שקיבלתי החלטה, אני מנסה לעשות לעצמי סל מה שיותר גדול של ביצים שאיתם אני יכולה לבשל קריירה.

בשיחה שלנו הבנתי שאני רוצה עצמאות, וצריך המון משמעת עצמית בשביל זה. אוניברסיטה פתוחה דורשת הרבה משמעת עצמית, התנהלות עצמאית שמדגדג לי ללמוד אותה. אני חייבת להתחיל עכשיו. זה בדיוק מה שאני רוצה. אני מרגישה שמה שאני עושה מרגע שקיבלתי את ההחלטה, כל צעד, הוא לקחת אחריות על העצמאות שלי. אני מאמינה שאני פותחת לעצמי אפשרויות.

ראיתי באופן חי איך התפיסה שלי על אחריות, ניהול זמן וניהול כסף התהפכה לגמרי, וכמה מוטיבציה זה החדיר בי להמשיך בדרך שאני רוצה בה, כמה שמחה ושלווה זה מכניס בי, זה כיף, זה אנרגיה, וכמה החלטות טובות החלטתי בעקבות זה בלי לשים לב. התפיסה שלי השתנתה והשתנו החיים. אני נזכרת בשיחה הראשונה, ורואה איך זה יתגשם. מדהים ומרגש."

בשאלון ההשלמה ענת סיכמה:

"היה לי נפלא, מדהים, מלא תובנות, למדתי המון וצמחתי המון. שיניתי את החיים שלי מקצה לקצה ואני שלמה עם הבחירות והשינויים שעוברים עלי. לא יכולתי להגיע לשינויים האלו בלי האימון. לא האמנתי שכך יהיה בסוף השנה האקדמית הזאת, לא האמנתי לגמרי בתחילת הדרך שזה יהיה כל כך משמעותי וחזק.
היה לי נפלא, עמוק, מדהים, מלא השראה, מרגש, כואב, שמח, ופשוט מדהים.

הייתה המון אהבה בתהליך, והרגשתי כמה אני משמעותית גם לך, היה לי מרגש יותר ויותר מאימון לאימון..."

פריצת דרך בקריירה

ענבל (שם בדוי, אימון אמיתי) הגיעה אלי אחרי שנתיים של חיפוש עבודה. לפני כן ענבל מילאה תפקיד ניהול בכיר כשכירה. ענבל העידה שהמוטיבציה, היצירתיות, וכוח הרצון שלה ירודים. ענבל הגדירה שהמטרה שלה באימון היא למצוא עבודה, משרה מפרנסת שממצה את יכולתה, שראויה לכישורים שלה. ענבל רווקה בת 34.

עשרות מחקרים וראיונות עם אנשים מצליחים בכל תחומי החיים הוכיחו כי הצבת יעדים הינה תכונה המשותפת לכולם. לכן, בתחילת תהליך האימון אני מבקשת מהמתאמן להכין את מפת חייו. זוהי מפת אימון אישית שמהווה בסיס לאימון, וכוללת את החזון, המטרות, והתחומים שעליהם המתאמן רוצה לעבוד במהלך האימון.

בכתיבת החזון אני מבקשת מהמתאמן לדמיין את חייו בעוד 20 שנה. בין השאר אני מבקשת לתאר במה הוא עוסק ואילו חלומות הגשים. אני מבקשת לכתוב על  שאיפותיו ומאווייו מתוך הנחה שהכל אפשרי. אני מבקשת לכתוב מנקודת מבט של האדם שיהיה בעוד 20 שנה, בלשון הווה.

ביקשתי מענבל לכתוב את מפת האימון. היא הגיבה שהיא סקפטית, כי זה מחזיר אותה לחוויות הקודמות של אימונים. ענבל סיפרה לי שהיא עברה שני תהליכי אימון שהביאו אותה למקום לא טוב, ולכן האימון ממותג אצלה כמשהו לא טוב, החיים שלה התדרדרו.

עם זאת, ענבל בחרה להתמסר לתהליך ולסמוך עלי. בחזון הנפלא היא כתבה: "החברה שפתחתי מצליחה והשנה גייסנו לקוחות בחו"ל." ענבל סיפרה לי שיש לה רעיון מוצלח, שהוא מאד קל לביצוע, אבל היא מפחדת לעשות אותו. נוח לה להיות שכירה, מפחיד אותה להיות עצמאית. היא דאגה שאם היא לא תצליח, היא תאבד את המוניטין שלה, והיא צריכה לשמור עליו. חקרנו את הדאגות של ענבל. אני מאמינה שכאשר מנסחים ברור את הדאגות ונותנים להן ביטוי, הן מתפוגגות.

אני מאמינה שניתן להשיג יעדים כאשר ישנה בהירות לגביהם, ולכן ביקשתי מענבל לפרט את הרעיונות של הקמת העסק, כך שאני אוכל להבין, וענבל ירדה לפרטים. ענבל דיברה בצורה נמרצת, וכשסיימה לתאר את העסק היא אמרה בסיפוק "אני מופתעת לטובה מרמת הידע שלי." היא עדיין היתה ספקנית ואמרה "אני מרגישה רחוקה מהחזון, אך רואה הרבה נקודות השקה." המשכנו להבהיר את התשתית הרעיונית אשר הלכה והתגבשה אצל ענבל, והיא הגיעה לתובנה שהרעיון פתיר, פשוט, וממשי. ענבל דיברה בהתלהבות ובמרץ, ואמרה שבעצם אפשר לעשות הכל היום.

במקביל לפיתוח הרעיון של ענבל, היא המשיכה ללכת לראיונות עבודה. היא סיפרה לי שבמהלך הראיונות היא הבינה שבמקום להיות שכירה, היא מעדיפה שהחברות המראיינות אותה יהיו לקוחותיה.

ענבל התאמנה איתי עשר שעות. בשיחת ההשלמה ענבל סיכמה:

"פתחתי חברה. לא סתם עסק, חברה, ויש לי חזון מאוד רחב לגביה. החלטתי לצאת מהפוזיציה של שכירה – אני לא מחפשת עבודה יותר, וזה ממש מהנה.

חשבתי שאני בחיים לא אמצא עבודה – מצחיק. מצאתי הרבה עבודה ואפילו בקלילות (השעה 12 וחצי בלילה ולפני שעה התקשר לקוח חדש וקבע פגישת ייעוץ – לא קליל?). בחודש אחד נוספו חמישה לקוחות חדשים.

חשבתי שאני ענייה ונטולת ממון – תראי כמה ממון אני מתחילה ליצור! מה שמעסיק אותי בימים אלה זה איזה רכב לקחת בליסינג.

לפני התחלת האימון הכל נראה היה שחור ובלתי אפשרי, אפילו להגיע אליך, ופתאום הכל נראה פשוט.

מה שאיפשר עבורי את התוצאות הוא שאני נעימה, לומדת מהר, ומסיקה מסקנות.

תודה, אפרת, שהאמנת בתהליך ובכוח שלו להוציא אותי מהמקום שהייתי בו קודם. הקפיצה משם היתה מטאורית. את תמכת בי כמאמנת, היית אמפתית. העובדה שאת בצד שלי, מאמינה בי ורוצה רק בטובתי היתה מאוד חזקה. וחשוב עוד יותר – האופטימיות האישית שלך – היא מדבקת.

אני אצליח, אפרת, אני יודעת את זה היום. אני אצליח בכל מה שאעשה. אני אממש כל מה שאני רוצה. סחתיין על כך לשתינו."