להספיק לעשות יותר

מתאמנים רבים מספרים לי שהם רוצים להכניס לחייהם הרבה עשייה, שאין להם מספיק זמן, שהם ישנים פחות כדי להספיק יותר. אילן (שם בדוי, אימון אמיתי) הגיע לפגישות האימון עייף. הוא העלה הסברים לעייפות שלו. החלטנו לבחון כיצד אילן מנהל את הזמן שלו, והוא אמר:

"עייפות היא לחץ כרוני. שנה לפחות אני חי בלחץ כרוני, שפרושו שאני לא מספיק לעשות את מה שאני רוצה לעשות. רשימת המטלות רק מתארכת ולא מתקצרת, ואני מסיים דברים באיחור. אצלי צריכה להיות איזה אינטנסיביות; כדי שתהליכים יקרו אני צריך להיות בקצב עשייה עמוס. כשאני מאט אני נהיה עצלן נורא. ככל שאני עושה יותר באותו יום, אני מרגיש יותר טוב, עושה דברים ביתר יעילות, וגומר את היום עם יותר אנרגיות. כדי להלחם בעייפות אני צריך להספיק.

למה אני מאמין שככל שאעבוד יותר אהיה פנוי יותר? איזו אמונה אני רוצה להכניס במקום? למה אני לא מפרגן לעצמי חיים נורמליים? אני צריך להחליט שאני רוצה לחיות שפוי. הרי מה שאני עושה בעשר שעות, כשאני ערני אני יכול לעשות בשש שעות."

האימון הבא היה פורץ דרך.
איזו אמונה אתה רוצה להכניס במקום להספיק לעשות יותר? שאלתי, ואילן השיב:

"אני צריך לשנות הוויה, להיות בהוויית זן במקום להיות בהוויה של להספיק, עם מבט של פליאה בעולם. להסתכל על העולם בדרך של ילד, בתמימות, בפתיחות, בסקרנות. כל הזמן להיות במדיטציה. מודעות רחבה לחוץ ולפנים, תוך כדי עבודה. ההוויה להספיק היא כמו רכבת: זורמת מהר, הכל נמרח, לא רואים את מה שיש מסביב. ההוויה הזנית היא ההוויה הכי רחבה שאפשר, איטיות גדולה, תנועות טאי-צ'י, דיבור איטי. לפני כל עשייה מקדימים מחשבה, תחושה, השלמה. מודעות להיות כמה שיותר במצב מדיטטיבי, תוך כדי עשייה."

איך אני יכולה לראות שאתה בהוויית זן? איך זה בא לידי ביטוי במציאות? שאלתי, ואילן השיב:

"המאפיינים הפיזיים הם תנוחת גוף זקופה ורגועה; תנועות מעטות ואיטיות; הגוף משדר שלווה; אם יש תנועות הן רכות יותר; יש חיוך, העיניים בורקות, הנשימה איטית, יש השתהות בדיבור. אם אני במדיטציה זנית, הפנים משדרות את הסקרנות, הפתיחות, התמימות, השאלות. לא לקבוע כמבוגר, אלא לשאול: למה התכוונת? באמת? אני מבין אותך נכון? כמו משחק ילדים, כיף. להתייחס לכל משימה כהרפתקה שיש בה אתגר וקסם. צריך לעגן את התודעה בכל המצב.

חוויתי להיות במצב הזה בצורה עמוקה במשך לא מעט זמן כשטיילתי במזרח. התחושה היתה מדהימה, חיבור מטורף ליקום, לאלוהים, שכל מה שאני רוצה אפשרי, וכל מה שאני רוצה יתאפשר לי.

רואים קרינה מסויימת. הגוף קורן משהו שאנשים רוצים להיות איתו, גורם לקרבה של אנשים. בטיול ההרגשה היתה בשיאה, ונשארה איתי בשנה הראשונה ללימודים. השתתפתי הרבה בפסטיבלי מודעות, כגון סגול. הרגשתי שמחה, מדיטציה, ריקודים. הייתי מסיים ריצה בים, כל הגוף היה בשמחה, הייתי בשלמות עם העולם. זה המצב שאני רוצה לחזור אליו. יש לי כלים שיכולים להביא אותי לשם: טאי-צ'י, מדיטציה, ריצה בים, ריקוד חופשי במסיבה שאין בה אגו, עם אנשים חופשיים. כשאני בנתינה ושמחה אני יכול להיות במצב הזה.

שיפוטיות בכלל מפריעה למצב הזה. האימון העיקרי הוא לתפוס את השיפוטיות, ולבעוט אותה חזרה החוצה.

ברור לי שאם אני בהוויה הזו, הכל נפתר, אני לא צריך לעבוד קשה, הפתרונות נוזלים, נשפכים, מבעבעים. שום דבר לא צריך להיות קשה. אם אצליח להיות בהוויה זו עם כולם בכל מצב זה יהיה מדהים. אני לא צריך להתנות את ההוויה שלי באדם אחר, זו צריכה להיות החלטה שלי בכל רגע נתון, ועלי לעשות דיסוציאציה בין דברים שקרו בעבר למה שקורה עכשיו, כרגע, במציאות. אין שום דבר שההוויה הזו לא פותרת, זה הכלי האולטימטיבי, זה הפתרון לשלום בעולם. אני רוצה לקשור את זה לתודעה."

באימונים הבאים אילן התאמן על בחירה ושמירה על הוויית הזן.


מתוך ספר המתים והחיים הטיבטי, סוגיאל רינפוצ'ה, הוצאת גל, 2000:

"מיזוג המדיטציה עם העשייה הוא הנקודה העיקרית והבסיסית ביותר במדיטציה ותכליתה. המדיטציה היא תרגול, שמטרתו לגרום חלחול של הומור שליו ושוויון נפש נינוח מהמדיטציה לחיי היומיום. המדיטציה מעירה בכם את ההבנה בנוגע לטבעם המשלה ודמוי החלום של כל הדברים. לשזור הלך רוח שליו ואסוף אל כל דבר שאתם עושים. פתגם זן אומר: כאשר אני אוכל, אני אוכל; כאשר אני ישן, אני ישן. להיות נוכחים לחלוטין בכל מעשה, ללא הסחות הדעת של האגו המונעות מכם להיות שם. המדיטציה גורמת לשינויים דקים, ושינויים אלה מתחוללים לא רק בתודעה וברגש, אלא גם בגוף."