שחרור

"אני לא מצליחה להשתחרר" אמרה לי יעל (שם בדוי, אימון אמיתי) כשנפגשנו. "אני רוצה לעסוק בקרמיקה, ללכת להתעמלות, אבל עוד לא הלכתי."

שאלתי את יעל מהם שני הדברים שאם יקרו עכשיו ישפיעו באופן משמעותי על חייה. יעל השיבה: "אם אקבע ואלך בקביעות לשיעור בפילטיס או בקרמיקה, וארצה להתמיד. אני לא מבצעת דברים שאני יודעת שיעשו לי טוב אם אבצע אותם. אני לא נותנת לעצמי ליהנות עד הסוף."

פגשתי אשה בת 62, אוהבת, חמה, ישרה, נאמנה, מסורה, דואגת, טובת לב, מלאת שמחת חיים. אמא נהדרת לילדיה ולמשפחתה הרחבה, מעניקה, תורמת.

אני מאמינה שמערכות יחסים הן מפתח לחיוניות, בעיקר מערכת היחסים עם ההורים שלנו. שאלתי את יעל לגבי מערכת היחסים שלה עם אמה.

"אמא שלי, שנפטרה לפני שנתיים, היתה מאד שתלטנית וביקורתית. לא היה דבר שרציתי בחיים שאמא אמרה לי כן. מגיל אפס הייתי לא בסדר. אף פעם לא אמרו לי בבית שאני בסדר. כל מה שעשיתי היה לא בסדר. אמא קראה לי שטן וענן שחור. היום הגעתי למקום שנוח לי, הכי טוב שהיה לי בחיים, ובכל זאת יש דברים שאני לא עושה. חסרה לי הלגיטימציה: זה בסדר, מותר לך. אני סוחבת מטען שכבד עלי, ואני רוצה להשתחרר ממנו."

אני מאמינה שכאשר מערכת יחסים אינה פתורה, ההתבוננות בה משחררת ופורצת דרך. בנוסף, יעל קיבעה לעצמה מסקנה בילדותה, "זה לא בסדר לעשות את מה שאני רוצה", מסקנה שאינה משרתת אותה היום. יעל חששה להסתכל על המקומות הכואבים, והכאב עצר אותה. שאלתי את יעל מה היא חשה בגוף, והיא השיבה שהיא מכווצת, נוקשה. כששאלתי מה הזיכרון הראשון שעולה לה שבו הרגישה כך, היא השיבה "אין לי זיכרונות, הכל מחוק". אולם הגוף של יעל זכר את הכיווץ והנוקשות שחשה בשיחתנו, ודרך התחושות בגוף יעל נזכרה, וסיפרה על ילדותה, ועל יחסיה עם אמה.

יעל שמה לב שהביטוי "מאבק מתיש" שבו תארה את ילדותה, זהה לביטוי שבו השתמשה לתאר את מצבה היום. היא התבוננה, וראתה שהיום היא לא באותו מקום בו הייתה בילדותה, היום היא אינה חסרת אונים.

יעל סיפרה על כאב שהחל בבטן, כמו כדור טניס, וזחל כלפי מעלה בגופה. הוא הגיע לגרון, והיא הרגישה שהיא עומדת להקיא את מה שחוסם אותה. "כשהייתי קטנה הייתי כל הזמן עם דלקת גרון. כילדה הייתי בלי סוף חולה, אז הייתי מקבלת תשומת לב מאמא שלי." יעל דיברה באומץ רב, בפתיחות, בצורה כנה ואמיתית. כאב הגרון החמיר, יעל חלתה והחלימה.

בפגישה התשיעית יעל סיפרה לי שהיא עליזה, אקטיבית, ועובדת ממקום אחר. היא כתבה לי:

"כבר הייתי ב-5 שעורי פילטיס, קרעו לי את הצורה, אבל אני חייבת לומר שכבר אחרי השיעור הראשון הרגשתי שיפור אדיר בביצועים האישיים, הדרך עוד ארוכה, אבל הבטן תתכווץ. הייתי בשיעור קרמיקה וזה היה נפלא ואני רוצה להמשיך, ממש נהניתי...
ארחנו בחג משפחה וחברים, וכולם יצאו שמחים ועליזים; חגגנו לאחת הבנות יומולדת בחצר ביתנו, ארחנו את המשפחה המורחבת וכולם נהנו. נכדתי  אמרה לי: סבתא היה כיף היום; החתן שלי אמר לי היום במטבח: ראיתי אותך בהרבה הפקות במשך השנים, את עכשיו הרבה יותר רגועה ולא לחוצה.
אני בהחלט מרגישה אחרת, הרבה יותר קלה ונינוחה.

עזרת לי להוריד הרבה מטענים מעל כתפי, ואני מרגישה שהכל נעשה עכשיו בהרבה יותר קלילות ושימחה."

שיחת נקיון והכנה לפגישה

אבנר (שם בדוי, אימון אמיתי) פוטר מעבודתו. הוא חיפש עבודה חדשה, אך הרגיש שיש משהו שתוקע אותו.

באימון עבדנו על תהליך נקוי הפיטורים. כצעד ראשון, אבנר כתב את כל התחושות והמחשבות שלו בנושא הפיטורים. אבנר שיתף אותי שהחיטוט באחריות שלו על הפיטורים לא היה לו נוח, אבל אחרי שכתב התעוררה אצלו תחושת סיפוק שהוא מתמודד עם זה, והכתיבה בעיניו היתה יצירה.

בשלב השני שוחחנו על הפיטורים. בדקנו מה אבנר רוצה לנקות, מה המטרה של הנקיון, מדוע חשוב לו לנקות, מה לדעתו הנקיון יאפשר לו, ומה הוא רוצה להגיד למי שפיטר אותו. אבנר אמר שהוא רוצה להבין מה היו הגורמים שהביאו להחלטה לפטר אותו מהחברה. להבין את הסיבות לפיטורים על מנת לתקן במקום העבודה הבא.

בשלב השלישי אבנר קבע פגישה עם המנכ"ל שפיטר אותו. ערכנו הכנה לאותה פגישה. לאחר הפגישה כתב לי אבנר:

"הדבר החשוב בעיני הייתה ההרגשה הטובה שיצאתי ממנה, שנבעה מהאווירה הנעימה, הפתוחה והעניינית ששררה בה. זכיתי לקבלת פנים מאד מפרגנת במשרדים. הייתה במשרד במקרה (או שלא במקרה, היקום הרי מזמן את הכל בכוונת מכוון...) פגישת מנהלי אתרים שקיבלו אותי במאור פנים והתרגשות, חיבקו אותי פיזית, אחד מהם לקח אותי בטרמפ עד הבית, והעובדים במשרד פרגנו לי אחד אחד.

כאשר אני מודד ובוחן את שתי המטרות העיקריות שהצבתי לעצמי כמדד להצלחת הפגישה: 1 - קבלת מענה לשאלות שלי, 2 - ביסוס הקשר האישי עם המנכ"ל ונקיון תחושות רעות שאולי קיימות בינינו, אני מרגיש שאני יכול לסמן את הראשונה בהצלחה חלקית ואת השניה בהצלחה גדולה יותר. אני מאמין כי לאורך זמן המטרה השניה היא החשובה יותר.

ההכנה שערכת לי הציבה אותי מלכתחילה בעמדת פתיחה שהיתה בהלימה למטרות הפגישה (בחירת ההוויות נעים, קשוב, פתוח, מקבל). התרגולים על שיחת הפתיחה וניהולה בהקשר להוויות הללו, עזרו לי לקיים אותה גם כאשר היא התרחשה במתאר בלתי צפוי (שלא תירגלנו), ועם זאת מתוך אותן ההוויות ואותן תחושות, כך שהתוצאה הסופית היתה נהדרת. ההדגשה שלך כי עלי להביא ערך לפגישה עבור המנכ"ל (וכל אחד אחר) - הוא ממש ציפה לזה ובכך בעצם התחילה השיחה בינינו.

ההגדרה לפני הפגישה של מה תיחשבנה תוצאות טובות שלה עזרה לי מאד לכל אורך ציר הזמן: תכנון הפגישה, הגדרת מטרותיה, הטכניקה לקיימה, שיפוטה והערכתה בתום הפגישה."

אבנר החליט לוותר על התחושה כי המנכ"ל גרם לו עוול באופן אישי, מתוכנן, ועשה בו שמוש לא הוגן. במקום זאת, הוא העצים את תחושת ההערכה שלו כלפי המנכ"ל. אבנר אמר שהתובנה הכי משמעותית שלו היא שיש בו את היכולת ללמוד וכתוצאה מכך להשלים, להתפתח ולהתעצם; שלוויתור יש ערך חיובי. אבנר סיכם שהוא מרגיש נקיון סביב הפיטורים.

מאכילה כפייתית לפריצת דרך בקריירה

אלה (שם בדוי, אימון אמיתי) סיפרה לי שיש לה הפרעות אכילה, והמטרה הראשונה שהציבה לעצמה היתה לרדת ממשקל של 100 ק"ג למשקל של 65 ק"ג.

באימון חקרנו את היחסים של אלה עם משקל, ואת ההיסטוריה שלה עם אוכל. ב-19 השנים האחרונות אלה עלתה וירדה כל שנתיים ב-30 ק"ג. אלה טענה שלמשקל יש הרבה נפח בקיום שלה, וקשרה הצלחות וכשלונות למשקל. אלה ציינה שהיא לא אוהבת אוכל, אלא רק ממתקים.

שאלתי את אלה מה חשוב לה בחיים, והיא ענתה משפחה (אלה אלמנה), הילדים שלה, היותה אם. מנסיוני, ברוב המקרים מערכות היחסים שלנו אינן פתורות, וההתבוננות בהן משחררת ופורצת דרך, ולכן התבוננו במערכת היחסים שלה עם ילדיה. לאלה היתה מערכת מורכבת עם בנה דניאל (שם בדוי) בן ה-19, שגר איתה. דניאל נולד מאד חולה, הזדקק לאמא לאורך השנים, ולדעתה הוא מאד תלוי בה. היא היתה ערה לכך שהיא לא משחררת את דניאל, לא נותנת לו להכשל במעשים שלו, מגנה עליו ומתערבת בכל דבר בחייו. מצד שני, אלה סיפרה שקשה לה עם דניאל, ולא אחת היא הופכת שק האיגרוף שלו. היא הבינה שהיא מייצרת לעצמה את הנטל. שאלתי אותה מי היא, שהוא מתנהג כך? אלה השיבה לי שהיא עברה תלאות איתו, ואני הצעתי לה לכתוב איך היא עשתה את הסיפור שלא יאמן בגידול דניאל. אלה כתבה יצירת מופת, סיפור מרגש רצוף מאבקים על חייו של דניאל. היא כתבה ובכתה, ואח"כ הרגישה הקלה. אלה בחרה לתת כבוד לחשיבה ולדרך שבה דניאל מבטא דברים, לא לכפות את צורת החשיבה שלה, לתת לו להיות הוא. היא בחרה לסמוך עליו, להעריך אותו, ושיחררה.

אני מאמינה שרווחה אישית (Well Being) בכל תחומי החיים הינה מפתח לצמיחה אישית ופריצת דרך, ולכן חקרנו את איכות החיים של אלה. אלה ראתה שהיא עובדת שעות ארוכות, ישנה מעט, ולא עושה פעילות גופנית. אלה גם לא אהבה את הדירה החדשה אליה נכנסה לגור, והרבתה להתלונן. אלה החליטה להוסיף מגע אישי לביתה, טיפחה אותו, והחלה לראות את יופיו. בתחילה היא קיטרה לגבי הדירה, ודניאל הדהד את קיטוריה. הערתי אותה לכך שדניאל הוא ההשתקפות שלה. ככל שאהבה יותר את דירתה, כך היא הפסיקה להתלונן, והתחיל להפריע לה שדניאל ממשיך לרטון. לאחר תקופה מסויימת גם דניאל הפסיק לבוא בטענות.

בתפיסה של אלה, המשקל הגדיר את מי שהיא, והיא התעקשה שיש שתי נשים שונות: אלה אחת ששוקלת 100 ק"ג, ואלה אחרת ששוקלת 65 ק"ג. בדקנו מי היא אלה ששוקלת 65 ק"ג, והיכן הפער לעומת ההוויות של אלה היום. חיפשנו הוויה שאם אלה תבחר להיות, היא תוכל לרזות בנינוחות.

התבוננו ביחסים שלה עם אוכל. אלה אמרה שאצלה אוכל הוא ביטוי לאהבה. האוכל הוא רגש, חום, אהבה, בטחון, מחסה, ילדות. האהבה מאוכל עולה על כל אהבה אחרת, ומחזירה אותה לילדות. אלה רואה גם את האהבה לילדים דרך האוכל; היא תשתדל להכין את הדברים שהם הכי אוהבים, כדי לפנק אותם. התבוננתי עם אלה על דרכים לבטא אהבה שאינם אוכל. אלה מצאה 100 דרכים להראות אהבה לאחרים, אבל הבינה שהיא לא אוהבת את עצמה. המסקנה של אלה היתה שאהבה עצמית ואוכל זה אותו הדבר. בשלב הזה אלה דיברה על זה שנמאס לה מהחיים והיא רוצה למות.

במהלך האימון הבא שאלתי על השיפוטים שיש לאלה כלפני עצמה, והיא דברה בשטף על כוח רצון:

"איפשהו בחשיבה שלי יש תחושה שאני אמורה להיות מסוגלת להתגבר על הרגלי אכילה כפייתית, כפי שהתגברתי על עישון ומערכות יחסים, שקשורים לכוח רצון. בכל תחום שאגע יש לי סוג של כוח רצון, ורק בנושא האוכל הוא לא קיים. זה שאין לי כוח רצון קשור לחוסר היכולת שלי לעצור את עצמי, להגיד שאין צורך לקחת משהו לאכול, את לא רוצה לאכול אלא את רוצה משהו אחר, ולהרגע. פגשתי חברה שירדה במשקלה כי חזרה לגריישיט (greysheet). אני חושבת לחזור לשם, כי מצאתי שם בעבר סוג של נחמה וחמלה כלפי עצמי. בתקופה שהייתי שם היה לי טוב. בחיי עשיתי עשרות דיאטות, ושם היה משהו שריפא אותי נפשית, הייתי עם המון חברים. בימים האחרונים אני חושבת על זה. אי אפשר להתרפא מאכילה כפייתית. יש אנשים רזים עם המחלה, אפשר לחיות איתה, אבל יש פעולות שצריך לעשות. הבחירה צריכה להיות נקיה מאכילה כפייתית. החברות, המאמנת, שומר על משהו שפוי. כשמגיעים לשם – אין ביקורת. אולי לשם אני צריכה להשתייך. תהליך קשה שדורש אומץ. ככל שאני דשה, אני מרגישה בתוך צנטריפוגה, יתכן וזה המקום שבו אני צריכה למצוא את עצמי, לקחת את זה כחלק מהחיים. לפני שנתיים בפסח הגעתי לשם, אולי זה הזמן שלי לחזור לשם. אני מתביישת שיראו שחזרתי למשקל שלי. אני יודעת שיחבקו אותי כמו שאני. אני צריכה לשבור את מחסום הבושה. ככל שאני חושבת אני מבינה שאין מנוס, שלמרות הבושה אני צריכה להגיע לשם. הדברים מתנקזים ואני מרגישה שזה כנראה המקום הכי קרוב לריפוי. ניתקתי את הקשרים עם כולם. זה הבית: מקום חם, אוהב, מלטף, חומל מאד. יש שם כלים ועבודה בחברותא. המנחים מביאים את הכאב שלהם, וזו השראה לא נורמאלית, זה נותן המון כוח, מושתת על יושר ונקיון. אני מרגישה שאשבור את מחסום הבושה, אחרי שראיתי את החברה שרזתה, היא נראתה כל כך טוב במיני. הרעיון בגריישיט הוא שאוכל לא מעסיק כי מכינים בדיוק את מה שאוכלים. רוב התזונה היא קטניות וירקות. זה המקום שיתן לי שקט נפשי, השפיות מול האוכל. זה נותן רוגע, שלווה ושמחה. אני רוצה לחזור להיות שמחה. הייתי, ואני יודעת מה זה להיות שמחה."

מהרגע שאלה בחרה להיות שמחה, נפלו לה האסימונים. אלה הבינה שהיא זה לא האוכל, שהיא זה לא המשקל שלה, ולא רק המראה החיצוני שלה. אלה השתחררה, נפתחה, והתחברה למקום השמח בתוכה. כשהיא התחילה לפעול מתוך שמחה, האוכל הפך פחות חשוב והיא עברה לאכילה שפויה.

• אלה סיכמה שמה שהיה בלתי אפשרי עבורה לפני התחלת האימון, והפך אפשרי עבורה בעקבות האימון, הוא לתכנן את הארוחות ולאכול באופן שפוי ומבוקר.
• אלה ציינה שהתובנה הכי משמעותית עבורה היתה שזה בידה לחלוטין וזה אפשרי.
• אלה העידה שמה שאיפשר לה לשחרר את הכפיתיות סביב האוכל הוא ההפרדה בינה לבין המשקל שלה, ההבנה שמה שהיא זה לא המשקל שלה.

שנה לאחר מכן... פריצת דרך בקריירה

אלה התאמנה איתי עשר שעות בלבד. שנה אחרי שהתחילה להתאמן, אלה פרצה דרך בקריירה שלה. היא הקימה חברה, היא מעבירה הרצאות מעוררות השראה על הסיפור שלא יאמן בגידול דניאל, היא מעבירה סדנאות העצמה להורים לילדים מיוחדים, ומתפרסמות עליה כתבות בעיתונים ובטלויזיה. אלה מעידה על עצמה בחיוך רחב שהיא שמחה ומאושרת.

ההתבוננות במערכת היחסים שלא היתה פתורה עם בנה דניאל, יחד עם התובנה של אלה שמשקלה לא חוסם אותה יותר, שיחררו ואיפשרו את פריצת הדרך בקריירה.

מקבץ תובנות

תובנות של מתאמנים הן מאד אישיות, ובכל זאת אני מאמינה שהן יכולות לעורר יצירתיות, וגם לתרום להבנה של מה יכול לקרות באימון.

לפניכם רשימה של תובנות של מתאמנים שלי:

• שזה בידי לחלוטין ואפשרי.
• יש לי את האפשרות לשנות את זה, כי זה תלוי בי, כי החיים מתנהלים בראש.
• שכשדברים עמוקים לא פתורים, מאד קשה להתקדם בדברים שלכאורה בכלל לא קשורים.
• ההגדרה שאני תלוי באחרים להשגת היעדים שלי דורשת שינוי; אני צריך להגדיר את היעדים בצורה כזאת שהשגתם תלויה רק בי.
• שיש בי את היכולת ללמוד וכתוצאה מכך להשלים, להתפתח ולהתעצם; שלוויתור יש ערך חיובי.
• הרצון והיכולת לקבל את האחר.
• ההפרדה ביני למשקל; מי שאני כאדם (ההוויה שלי) הוא לא המשקל שלי.
• עלי לוותר על הפחד שאני יוצרת.
• להתבונן בהוויה, להכניס רוגע, קבלה ונקיון, ולמקד אנרגיות בעשייה מתוכננת.
• הגדרת ההוויה והמודעות אליה מביאה למימושה – וזו המטרה הגדולה. הבהירות נוצרה אצלי כשבעזרת האימון עברתי מהגדרת מטרות של עשייה לשנה הקרובה למטרות של הוויה, כלומר תחומי התפתחות. במילים אחרות: איך אהיה ולא מה אעשה או מה יהיה לי.
• אין לא נעים לי, זה חלק מהאוטנטיות. אני לומדת להתבונן על ה"לא" ולקבל "לא". ההפך מלא נעים זה להעז, אני לומדת לדעת לבקש עזרה.
• כדי לעשות טוב אדם צריך לאהוב את עצמו. לאהוב את עצמך זה לתת מעצמך, להרגיש שלם עם עצמך, לקבל את עצמי עם השיפוטים, שאני לא מושלמת.
• איזה אדם שומר על תזונה בריאה? אדם מסודר שאוהב את עצמו. התזונה מייצגת את כל מה שלא עובד בחיים.
• לשים דגש על המקום של להקשיב לבן שלי, להיות קשובה, להכיל, לראות מה הוא מנסה להגיד בין השורות; לסמוך על בני, לבוא ממקום של שותפה; להתעניין, לראות את הגדולה שלו, להגדיל אותו; אני צריכה לשאול מתוך התעניינות בו; הבן שלי הוא ההשתקפות שלי; אני צריכה לשחרר אותו כי הוא גדול.
• לקחת אחריות זה סוג של גדילה, העצמה. כשאני לוקחת אחריות אני מישהי שאיכפת לה, רואה ובוחרת בטוב, רואה את ההשלכות, מישהי שמתבוננת. לקחת אחריות פרושו לכבד את עצמי ואת הצד השני.
• כשאני חד משמעית ודורשת, אני משיגה את מה שאני רוצה. התקשורת עובדת יותר טוב בנושאים שחשובים לי ואת מאמינה בהם. איפה שברור לי, גם יעבור אל האחרים ברור. להגיד פחות, להגיד מה שחשוב. אני צריכה להיות בהירה וברורה מול הבעל ומול הילדים.
• אני זו שצריכה לשים את עצמי חזרה בראש סדר העדיפויות.
• אין כמו הדוגמא האישית.
• מה מהות האימון? המטרה – בהירות; הדרך – שיחות ליצירת בהירות ופיתוח הוויות.
• איך להרגיש יציב בעולם משתנה? להיות מודעת לאיך אני.
• אם אייצר מציאות – היא תקרה, במקום לחכות לנסיבות שיקרו.
• יש לתקשר ולשתף לגבי שינוי/טרנספורמציה שעוברים, כדי להעיר את הסביבה.
• שלוש הוויות חשובות בגידול ילדים: לאהוב אותם; לסמוך עליהם ולהתייחס אליהם כמו גדולים; לשמש דוגמא אישית.

לשדר את הרכות החוצה

הפעם אני משתפת על חוויה באימון שלי. אני תופסת את עצמי רכה. רונית שריר, מאמנת אישית, כתבה לי: "אני יודעת שיש בך רכות, ראיתי אותה, שמעתי אותה, וחשתי בה בלימודים. אבל יש משהו בסיגנון התקשורת שלך שהוא נעדר רכות, נוקשה וקשיח."

מזה שנתיים אני מתאמנת להוציא את הרכות החוצה, אני מרגישה הצלחות קטנות, אך הדרך עוד ארוכה. השאיפה להצליח לשדר את הרכות שלי לאחרים מלווה אותי הרבה שנים. לעיתים אני מדברת בצורה חדה, כשאני מתלהבת אני עולה בדציבלים, לפעמים אנשים מפרשים את זה כשליטה, שאני יודעת, לפעמים זו השפה, המילים בהן אני משתמשת, ואז קורה שלאנשים לא נעים במרחב הדיבור שלי. הנוקשות הזו גורמת לחלק מהאנשים להתרחק ממני, וזה מאד כואב לי, כי אני אוהבת אנשים. אני רואה בשפת הגוף כשנרתעים ממני, לפעמים אומרים לי זאת, אני חווה את זה, זה נוכח בחיי, אני ערה לזה. יש פער בין מה שאני מביאה, לבין איך שאנשים מקבלים אותי. חשוב לי להיות בדיאלוג וביחסים עם אנשים, להיות קרובה אליהם.

באימונים רשמנו את השיחות שעוברות לי בראש בנושא של שידור הרכות החוצה:

• קשור למערכות יחסים עם אנשים.
• מתבטא בעיקר בדיבור עם אחרים, אך גם בכתיבה.
• עוצמה גבוהה של הקול בדציבלים, אני מדברת חזק וזה מרתיע אנשים. אני שונאת כשאני מדברת בקול רם, ואני קולטת שדיברתי בקול רם רק בדיעבד.
• חיתוך הדיבור נוקשה, אינטונציה שמלווה אותי שנים.
• אנשים חושבים שאני אומרת דברים שאין לערער עליהם, בעוד אני ממש לא מתכוונת לזה. אני רוצה ושמחה כשאנשים עונים לי, מראים לי שאני טועה, מגיבים לדברים שאני אומרת, לעומת אנשים שמשתתקים ומתרחקים. רונית הגדירה שהדיבור שלי מאד חד משמעי, אידאולוגי וערכי, מישנה סדורה שאין בלעדיה, כאילו כבר על הכל חשבתי והחלטתי, ואי אפשר לשנות. כאילו אני מניפה דגל של אמת. אני בהחלט מצפה שיראו לי משהו שאני לא רואה, אני ממש אוהבת את זה, אבל אני חוסמת את זה.
• כשאני מזכירה ארוע, אני מדייקת את הפרטים. קרן לוי, מאמנת אישית, אמרה לי באימון שזה לא נעים, כאילו שאני לא סומכת על הזכרון של אחרים.
• אין דיאלוג. אני רוצה דיאלוג עם אנשים, כשאני מבטאת את הדעה שלי, אני פתוחה לשמוע דעות נוספות, אבל הטון הסמכותי והנוקשה גורם לאנשים חוויה שאני עוצרת את הדיאלוג.

נטאלי בן דוד, מאמנת אישית, אמרה באימון: "יש משהו במי שאת שאינו עובר לאנשים באופן אוטנטי. החוויה שלך היא של תסכול שאת לא מצליחה להעביר את הדברים בדרך שהיית רוצה. אנשים לא משתפים איתך פעולה, הם צריכים להיות כנים וישירים איתך כבר מההתחלה, אבל אנשים לא מתנהגים ככה, ואז זה הופך אותם ל-"לא בסדר"."

טל יהב, מאמנת אישית, שאלה אותי באימון באיזה אופן הטון הסמכותי משרת אותי. נזכרתי שבפעם הראשונה שהתייחסו אל הטון והעוצמה של הקול שלי זה היה בתיכון, כשאמרו לי שאהיה מפקדת בצבא. היו מצבים שהייתי צריכה להשתמש בקול רם כדי שאנשים ישמעו אותי בחלל גדול, כמדריכה, כמפקדת, כמרצה. גם ההורים בבית דיברו בקול רם. "עד כמה שמעו אותך בבית?" שאלה טל. הייתי הילדה הרעה, כי לא עשיתי מה שאמרו לי אלא מה שאני רוצה. הייתי נאמנה לערכים שלי, לא רציתי לקבל את דעתם, לא רציתי להיות צייתנית.

הבנתי בתהליך האימון שהשפה שבה אני משתמשת לא מייצגת את מי שאני רוצה להיות. במקום, אני רוצה לבחור הוויה ולהגיב ממנה:

• קבלה – להבין את העולם שהצד השני רואה
• התעניינות, פתיחות, סקרנות – לשאול: מה אתה חושב? למה התכוונת? האם אני מבינה אותך נכון?
• שלווה – לחייך, להגיד שאני מבינה למה הצד השני רואה את הדברים כפי שרואה אותם
• נינוחות – לנהל שיחה, להקשיב, לכבד את הזולת, להרגיש טוב עם השיחה

כאשר אוכל להוציא את הרכות החוצה, אהיה שמחה, רגועה, ונינוחה יותר בקשר עם אנשים. בסיום קורס מאמנים קיבלתי ברכה מנטאלי: "מאחלת לך שדרכיך שבהם את רוצה לבטא נתינה ושמחה, יתקבלו בברכה באלה הפוגשים בך בכל זמן ובכל מקום". אני מתאמנת על זה.

להספיק לעשות יותר

מתאמנים רבים מספרים לי שהם רוצים להכניס לחייהם הרבה עשייה, שאין להם מספיק זמן, שהם ישנים פחות כדי להספיק יותר. אילן (שם בדוי, אימון אמיתי) הגיע לפגישות האימון עייף. הוא העלה הסברים לעייפות שלו. החלטנו לבחון כיצד אילן מנהל את הזמן שלו, והוא אמר:

"עייפות היא לחץ כרוני. שנה לפחות אני חי בלחץ כרוני, שפרושו שאני לא מספיק לעשות את מה שאני רוצה לעשות. רשימת המטלות רק מתארכת ולא מתקצרת, ואני מסיים דברים באיחור. אצלי צריכה להיות איזה אינטנסיביות; כדי שתהליכים יקרו אני צריך להיות בקצב עשייה עמוס. כשאני מאט אני נהיה עצלן נורא. ככל שאני עושה יותר באותו יום, אני מרגיש יותר טוב, עושה דברים ביתר יעילות, וגומר את היום עם יותר אנרגיות. כדי להלחם בעייפות אני צריך להספיק.

למה אני מאמין שככל שאעבוד יותר אהיה פנוי יותר? איזו אמונה אני רוצה להכניס במקום? למה אני לא מפרגן לעצמי חיים נורמליים? אני צריך להחליט שאני רוצה לחיות שפוי. הרי מה שאני עושה בעשר שעות, כשאני ערני אני יכול לעשות בשש שעות."

האימון הבא היה פורץ דרך.
איזו אמונה אתה רוצה להכניס במקום להספיק לעשות יותר? שאלתי, ואילן השיב:

"אני צריך לשנות הוויה, להיות בהוויית זן במקום להיות בהוויה של להספיק, עם מבט של פליאה בעולם. להסתכל על העולם בדרך של ילד, בתמימות, בפתיחות, בסקרנות. כל הזמן להיות במדיטציה. מודעות רחבה לחוץ ולפנים, תוך כדי עבודה. ההוויה להספיק היא כמו רכבת: זורמת מהר, הכל נמרח, לא רואים את מה שיש מסביב. ההוויה הזנית היא ההוויה הכי רחבה שאפשר, איטיות גדולה, תנועות טאי-צ'י, דיבור איטי. לפני כל עשייה מקדימים מחשבה, תחושה, השלמה. מודעות להיות כמה שיותר במצב מדיטטיבי, תוך כדי עשייה."

איך אני יכולה לראות שאתה בהוויית זן? איך זה בא לידי ביטוי במציאות? שאלתי, ואילן השיב:

"המאפיינים הפיזיים הם תנוחת גוף זקופה ורגועה; תנועות מעטות ואיטיות; הגוף משדר שלווה; אם יש תנועות הן רכות יותר; יש חיוך, העיניים בורקות, הנשימה איטית, יש השתהות בדיבור. אם אני במדיטציה זנית, הפנים משדרות את הסקרנות, הפתיחות, התמימות, השאלות. לא לקבוע כמבוגר, אלא לשאול: למה התכוונת? באמת? אני מבין אותך נכון? כמו משחק ילדים, כיף. להתייחס לכל משימה כהרפתקה שיש בה אתגר וקסם. צריך לעגן את התודעה בכל המצב.

חוויתי להיות במצב הזה בצורה עמוקה במשך לא מעט זמן כשטיילתי במזרח. התחושה היתה מדהימה, חיבור מטורף ליקום, לאלוהים, שכל מה שאני רוצה אפשרי, וכל מה שאני רוצה יתאפשר לי.

רואים קרינה מסויימת. הגוף קורן משהו שאנשים רוצים להיות איתו, גורם לקרבה של אנשים. בטיול ההרגשה היתה בשיאה, ונשארה איתי בשנה הראשונה ללימודים. השתתפתי הרבה בפסטיבלי מודעות, כגון סגול. הרגשתי שמחה, מדיטציה, ריקודים. הייתי מסיים ריצה בים, כל הגוף היה בשמחה, הייתי בשלמות עם העולם. זה המצב שאני רוצה לחזור אליו. יש לי כלים שיכולים להביא אותי לשם: טאי-צ'י, מדיטציה, ריצה בים, ריקוד חופשי במסיבה שאין בה אגו, עם אנשים חופשיים. כשאני בנתינה ושמחה אני יכול להיות במצב הזה.

שיפוטיות בכלל מפריעה למצב הזה. האימון העיקרי הוא לתפוס את השיפוטיות, ולבעוט אותה חזרה החוצה.

ברור לי שאם אני בהוויה הזו, הכל נפתר, אני לא צריך לעבוד קשה, הפתרונות נוזלים, נשפכים, מבעבעים. שום דבר לא צריך להיות קשה. אם אצליח להיות בהוויה זו עם כולם בכל מצב זה יהיה מדהים. אני לא צריך להתנות את ההוויה שלי באדם אחר, זו צריכה להיות החלטה שלי בכל רגע נתון, ועלי לעשות דיסוציאציה בין דברים שקרו בעבר למה שקורה עכשיו, כרגע, במציאות. אין שום דבר שההוויה הזו לא פותרת, זה הכלי האולטימטיבי, זה הפתרון לשלום בעולם. אני רוצה לקשור את זה לתודעה."

באימונים הבאים אילן התאמן על בחירה ושמירה על הוויית הזן.


מתוך ספר המתים והחיים הטיבטי, סוגיאל רינפוצ'ה, הוצאת גל, 2000:

"מיזוג המדיטציה עם העשייה הוא הנקודה העיקרית והבסיסית ביותר במדיטציה ותכליתה. המדיטציה היא תרגול, שמטרתו לגרום חלחול של הומור שליו ושוויון נפש נינוח מהמדיטציה לחיי היומיום. המדיטציה מעירה בכם את ההבנה בנוגע לטבעם המשלה ודמוי החלום של כל הדברים. לשזור הלך רוח שליו ואסוף אל כל דבר שאתם עושים. פתגם זן אומר: כאשר אני אוכל, אני אוכל; כאשר אני ישן, אני ישן. להיות נוכחים לחלוטין בכל מעשה, ללא הסחות הדעת של האגו המונעות מכם להיות שם. המדיטציה גורמת לשינויים דקים, ושינויים אלה מתחוללים לא רק בתודעה וברגש, אלא גם בגוף."