לשדר את הרכות החוצה

הפעם אני משתפת על חוויה באימון שלי. אני תופסת את עצמי רכה. רונית שריר, מאמנת אישית, כתבה לי: "אני יודעת שיש בך רכות, ראיתי אותה, שמעתי אותה, וחשתי בה בלימודים. אבל יש משהו בסיגנון התקשורת שלך שהוא נעדר רכות, נוקשה וקשיח."

מזה שנתיים אני מתאמנת להוציא את הרכות החוצה, אני מרגישה הצלחות קטנות, אך הדרך עוד ארוכה. השאיפה להצליח לשדר את הרכות שלי לאחרים מלווה אותי הרבה שנים. לעיתים אני מדברת בצורה חדה, כשאני מתלהבת אני עולה בדציבלים, לפעמים אנשים מפרשים את זה כשליטה, שאני יודעת, לפעמים זו השפה, המילים בהן אני משתמשת, ואז קורה שלאנשים לא נעים במרחב הדיבור שלי. הנוקשות הזו גורמת לחלק מהאנשים להתרחק ממני, וזה מאד כואב לי, כי אני אוהבת אנשים. אני רואה בשפת הגוף כשנרתעים ממני, לפעמים אומרים לי זאת, אני חווה את זה, זה נוכח בחיי, אני ערה לזה. יש פער בין מה שאני מביאה, לבין איך שאנשים מקבלים אותי. חשוב לי להיות בדיאלוג וביחסים עם אנשים, להיות קרובה אליהם.

באימונים רשמנו את השיחות שעוברות לי בראש בנושא של שידור הרכות החוצה:

• קשור למערכות יחסים עם אנשים.
• מתבטא בעיקר בדיבור עם אחרים, אך גם בכתיבה.
• עוצמה גבוהה של הקול בדציבלים, אני מדברת חזק וזה מרתיע אנשים. אני שונאת כשאני מדברת בקול רם, ואני קולטת שדיברתי בקול רם רק בדיעבד.
• חיתוך הדיבור נוקשה, אינטונציה שמלווה אותי שנים.
• אנשים חושבים שאני אומרת דברים שאין לערער עליהם, בעוד אני ממש לא מתכוונת לזה. אני רוצה ושמחה כשאנשים עונים לי, מראים לי שאני טועה, מגיבים לדברים שאני אומרת, לעומת אנשים שמשתתקים ומתרחקים. רונית הגדירה שהדיבור שלי מאד חד משמעי, אידאולוגי וערכי, מישנה סדורה שאין בלעדיה, כאילו כבר על הכל חשבתי והחלטתי, ואי אפשר לשנות. כאילו אני מניפה דגל של אמת. אני בהחלט מצפה שיראו לי משהו שאני לא רואה, אני ממש אוהבת את זה, אבל אני חוסמת את זה.
• כשאני מזכירה ארוע, אני מדייקת את הפרטים. קרן לוי, מאמנת אישית, אמרה לי באימון שזה לא נעים, כאילו שאני לא סומכת על הזכרון של אחרים.
• אין דיאלוג. אני רוצה דיאלוג עם אנשים, כשאני מבטאת את הדעה שלי, אני פתוחה לשמוע דעות נוספות, אבל הטון הסמכותי והנוקשה גורם לאנשים חוויה שאני עוצרת את הדיאלוג.

נטאלי בן דוד, מאמנת אישית, אמרה באימון: "יש משהו במי שאת שאינו עובר לאנשים באופן אוטנטי. החוויה שלך היא של תסכול שאת לא מצליחה להעביר את הדברים בדרך שהיית רוצה. אנשים לא משתפים איתך פעולה, הם צריכים להיות כנים וישירים איתך כבר מההתחלה, אבל אנשים לא מתנהגים ככה, ואז זה הופך אותם ל-"לא בסדר"."

טל יהב, מאמנת אישית, שאלה אותי באימון באיזה אופן הטון הסמכותי משרת אותי. נזכרתי שבפעם הראשונה שהתייחסו אל הטון והעוצמה של הקול שלי זה היה בתיכון, כשאמרו לי שאהיה מפקדת בצבא. היו מצבים שהייתי צריכה להשתמש בקול רם כדי שאנשים ישמעו אותי בחלל גדול, כמדריכה, כמפקדת, כמרצה. גם ההורים בבית דיברו בקול רם. "עד כמה שמעו אותך בבית?" שאלה טל. הייתי הילדה הרעה, כי לא עשיתי מה שאמרו לי אלא מה שאני רוצה. הייתי נאמנה לערכים שלי, לא רציתי לקבל את דעתם, לא רציתי להיות צייתנית.

הבנתי בתהליך האימון שהשפה שבה אני משתמשת לא מייצגת את מי שאני רוצה להיות. במקום, אני רוצה לבחור הוויה ולהגיב ממנה:

• קבלה – להבין את העולם שהצד השני רואה
• התעניינות, פתיחות, סקרנות – לשאול: מה אתה חושב? למה התכוונת? האם אני מבינה אותך נכון?
• שלווה – לחייך, להגיד שאני מבינה למה הצד השני רואה את הדברים כפי שרואה אותם
• נינוחות – לנהל שיחה, להקשיב, לכבד את הזולת, להרגיש טוב עם השיחה

כאשר אוכל להוציא את הרכות החוצה, אהיה שמחה, רגועה, ונינוחה יותר בקשר עם אנשים. בסיום קורס מאמנים קיבלתי ברכה מנטאלי: "מאחלת לך שדרכיך שבהם את רוצה לבטא נתינה ושמחה, יתקבלו בברכה באלה הפוגשים בך בכל זמן ובכל מקום". אני מתאמנת על זה.