שחרור

"אני לא מצליחה להשתחרר" אמרה לי יעל (שם בדוי, אימון אמיתי) כשנפגשנו. "אני רוצה לעסוק בקרמיקה, ללכת להתעמלות, אבל עוד לא הלכתי."

שאלתי את יעל מהם שני הדברים שאם יקרו עכשיו ישפיעו באופן משמעותי על חייה. יעל השיבה: "אם אקבע ואלך בקביעות לשיעור בפילטיס או בקרמיקה, וארצה להתמיד. אני לא מבצעת דברים שאני יודעת שיעשו לי טוב אם אבצע אותם. אני לא נותנת לעצמי ליהנות עד הסוף."

פגשתי אשה בת 62, אוהבת, חמה, ישרה, נאמנה, מסורה, דואגת, טובת לב, מלאת שמחת חיים. אמא נהדרת לילדיה ולמשפחתה הרחבה, מעניקה, תורמת.

אני מאמינה שמערכות יחסים הן מפתח לחיוניות, בעיקר מערכת היחסים עם ההורים שלנו. שאלתי את יעל לגבי מערכת היחסים שלה עם אמה.

"אמא שלי, שנפטרה לפני שנתיים, היתה מאד שתלטנית וביקורתית. לא היה דבר שרציתי בחיים שאמא אמרה לי כן. מגיל אפס הייתי לא בסדר. אף פעם לא אמרו לי בבית שאני בסדר. כל מה שעשיתי היה לא בסדר. אמא קראה לי שטן וענן שחור. היום הגעתי למקום שנוח לי, הכי טוב שהיה לי בחיים, ובכל זאת יש דברים שאני לא עושה. חסרה לי הלגיטימציה: זה בסדר, מותר לך. אני סוחבת מטען שכבד עלי, ואני רוצה להשתחרר ממנו."

אני מאמינה שכאשר מערכת יחסים אינה פתורה, ההתבוננות בה משחררת ופורצת דרך. בנוסף, יעל קיבעה לעצמה מסקנה בילדותה, "זה לא בסדר לעשות את מה שאני רוצה", מסקנה שאינה משרתת אותה היום. יעל חששה להסתכל על המקומות הכואבים, והכאב עצר אותה. שאלתי את יעל מה היא חשה בגוף, והיא השיבה שהיא מכווצת, נוקשה. כששאלתי מה הזיכרון הראשון שעולה לה שבו הרגישה כך, היא השיבה "אין לי זיכרונות, הכל מחוק". אולם הגוף של יעל זכר את הכיווץ והנוקשות שחשה בשיחתנו, ודרך התחושות בגוף יעל נזכרה, וסיפרה על ילדותה, ועל יחסיה עם אמה.

יעל שמה לב שהביטוי "מאבק מתיש" שבו תארה את ילדותה, זהה לביטוי שבו השתמשה לתאר את מצבה היום. היא התבוננה, וראתה שהיום היא לא באותו מקום בו הייתה בילדותה, היום היא אינה חסרת אונים.

יעל סיפרה על כאב שהחל בבטן, כמו כדור טניס, וזחל כלפי מעלה בגופה. הוא הגיע לגרון, והיא הרגישה שהיא עומדת להקיא את מה שחוסם אותה. "כשהייתי קטנה הייתי כל הזמן עם דלקת גרון. כילדה הייתי בלי סוף חולה, אז הייתי מקבלת תשומת לב מאמא שלי." יעל דיברה באומץ רב, בפתיחות, בצורה כנה ואמיתית. כאב הגרון החמיר, יעל חלתה והחלימה.

בפגישה התשיעית יעל סיפרה לי שהיא עליזה, אקטיבית, ועובדת ממקום אחר. היא כתבה לי:

"כבר הייתי ב-5 שעורי פילטיס, קרעו לי את הצורה, אבל אני חייבת לומר שכבר אחרי השיעור הראשון הרגשתי שיפור אדיר בביצועים האישיים, הדרך עוד ארוכה, אבל הבטן תתכווץ. הייתי בשיעור קרמיקה וזה היה נפלא ואני רוצה להמשיך, ממש נהניתי...
ארחנו בחג משפחה וחברים, וכולם יצאו שמחים ועליזים; חגגנו לאחת הבנות יומולדת בחצר ביתנו, ארחנו את המשפחה המורחבת וכולם נהנו. נכדתי  אמרה לי: סבתא היה כיף היום; החתן שלי אמר לי היום במטבח: ראיתי אותך בהרבה הפקות במשך השנים, את עכשיו הרבה יותר רגועה ולא לחוצה.
אני בהחלט מרגישה אחרת, הרבה יותר קלה ונינוחה.

עזרת לי להוריד הרבה מטענים מעל כתפי, ואני מרגישה שהכל נעשה עכשיו בהרבה יותר קלילות ושימחה."