tag:blogger.com,1999:blog-85943257574746884002012-01-08T20:34:15.397+02:00אני מאמינה שאפשר להפיק ערך מנסיונם של מתאמנים באימון אישי ועסקי. כאן אני משתפת בחוויות של מתאמנים, תובנות, וטרנספורמציה שעברו המתאמנים שאימנתי. <br>על שיטת האימון תוכלו לקרוא באתר האימון שלי: <a href="http://www.efratnakash.com/coaching/default.asp"><u>www.CoachEfrat.com</u></a>.אפרת נקשhttp://www.blogger.com/profile/00607592992325002905noreply@blogger.comBlogger111100tag:blogger.com,1999:blog-8594325757474688400.post-61914328342494594732011-01-03T22:21:00.005+02:002011-01-10T22:42:27.866+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif;"><span style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif; font-size: small;"><span lang="HE">לחוה (שם בדוי, אימון אמיתי) היה חלום לנדוד בעולם, לחיות תקופות כאלה ואחרות עם אנשים אחרים.</span></span><br /><br /><span style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif; font-size: small;"><span lang="HE">בפגישתנו הראשונה חוה סיפרה לי שהיא מחפשת דרך לצאת מתקיעות רבת שנים (חוה בת 50). בפתיחות רבה חוה הודתה שהיא נתקעת כי היא פוחדת, מוותרת, ולא מעיזה.</span></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif;"><br /><span style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif; font-size: small;"><span lang="HE">במהלך האימון חוה הבינה שהרצונות שלה לגיטימיים, שמותר לה לרצות. שמותר לה לבצע את מה שהיא רוצה לעצמה, לעומת רצונותיהם של הוריה ממנה, והציפיות הנורמטיביות מהסביבה בה גדלה והתבגרה. חוה החליטה לצאת מהמסגרת היומיומית שחייתה בה. חוה החליטה לנסוע להתנדב ולטייל באיסלנד ואחר כך במזרח.</span>&nbsp;</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif;"><br /><span style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif; font-size: small;">חוה סיכמה:</span></div><blockquote><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif; font-size: small;"><span lang="HE">"ביצעתי החלטות שהיו לי טרום אימון ולא היה לי האומץ לבצע: אני יוצאת לדרך תרתי משמע. הוצאתי את הדירה שלי להשכרה, עזבתי את העבודה, אני יותר נינוחה עם עצמי ומרגישה הקלה.</span></span> </div></blockquote><blockquote><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif;"><span style="font-size: small;"><span lang="HE">לפני האימון חשבתי שבלתי אפשרי לעשות עבודה עצמית בזמן קצר. במהלך האימון הבנתי שזה אפשרי כל עוד אני מרוכזת וממוקדת בהקשבה לאימון ולעצמי. למדתי לקלוט את הרגעים הקטנים בהם מתגנבת תחושת תבוסתנות כמו 'לא יודעת' 'לא יכולה' 'זה גדול עלי'. עכשיו כשתחילתה של תחושה מסוג זה מגיעה אני עוצרת ומתבוננת בה. לא תמיד מצליחה להדוף. נותנת לעצמי להיכנע אך מודעת לכל התהליך ויודעת שהכניעה היא מנוחה קצרה ונוכחותה היא שיעור. בעבר כל התחושות האלה גרמו לי לתסכול וכעס מאוד גדול והרסני כלפי עצמי. נכנסתי לסחרחרת של תסכול וכעס והתאכזרות כלפי עצמי ושוב תסכול מהתיעוב העצמי וחוזר חלילה. היום אני מודעת לקורות אותי בכל שלב. אני יכולה לתת לעצמי רגעים של 'נפילה' בלי התאכזרות לעצמי ובלי כעס.&nbsp; מאוד הוקל לי כשהבנתי את זה.</span></span> </div></blockquote><blockquote><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif;"><span style="font-size: small;"><span lang="HE">הבנתי שאהבה עצמית מאפשרת חיים מלאים, וכמו כל מערכת יחסים, גם זו ביני לעצמי דורשת תשומת לב וכנות ללא פשרות.</span></span> </div></blockquote><blockquote><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif;"><span style="font-size: small;"><span lang="HE">גיליתי שיש לי אומץ ויכולת עצמית לעשות.</span></span> </div></blockquote><blockquote><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif;"><span style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif; font-size: small;">אני מודה למזל הטוב שהפגיש בינינו ובעיקר לך, שאת כפי שאת. יש לך חלק בולט מאוד בהתהוות חיי, היום ועד עולם."</span></div></blockquote></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8594325757474688400-6191432834249459473?l=coachefrat.blogspot.com' alt='' /></div>אפרת נקשhttp://www.blogger.com/profile/00607592992325002905noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-8594325757474688400.post-56343365460458341012010-10-02T11:21:00.008+02:002011-01-10T22:39:50.192+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-size: small;">דולי (שם בדוי, שיחה אמיתית) שוחחה איתי על מציאת בן זוג. דולי סיפרה שגברים מחפשים את קירבתה, אבל כל פעם היא נוכחת שזה לא "האחד" שיתאים לה כבן זוג, ועונה בשלילה. היא חושבת שהאחד לא יעבוד בחריצות, והאחר לא יתאים לאורח החיים שהיא מתכננת. עם כל אחד היא דמיינה את החיים בעתיד, ובנתה תמונה שבה זה לא יסתדר.<br /><br />כולנו מכירים את הביטוי "אביר חלומותיי"; לכל אחד יש רצונות, משאלות, שיקולים, דעות ותפיסות עולם. "מחשבוני אהבה" ו"כרטיסי התאמה" באתרי היכרויות משרישים את אלו. האם יתכן שהם מעכבים אותנו במציאת בן זוג?<br /><br />דולי בת 22 ונראית מצויין. היא מלאת שמחת חיים, צוחקת הרבה, רואה את הצד החיובי בכל דבר, רואה את היפה שבאנשים. דולי מאד רוצה להיות בזוגיות.<br /><br />שוחחתי עם דולי על חוויות שהתנסתה בהן. דולי סיפרה על צלילה, כאשר בתחילה פחדה מאד מהרעיון להיות מתחת למים, אך אמרה לעצמה שהיא מוכנה לסמוך על זה שמציע לה לחוות את הצלילה. היא לבשה את חליפת הצלילה ועברה חוויה מלהיבה. דולי גם סיפרה לי גם על קפיצה למי הים. היא רכבה על אופנוע ים עם מדריך, כשזה הציע לה לקפוץ למים, והבטיח לה שהיא תצוף בזכות אפוד ההצלה (דולי לא יודעת לשחות). גם הפעם דולי בחרה לסמוך על המדריך, קפצה למים, ועברה חוויה כייפית.<br /><br />ואז דולי הגיעה לתובנה: היא לא נותנת לגברים שמחפשים את קירבתה הזדמנות. היא <u>מדמיינת</u> איך הזוגיות תראה בעתיד ומחליטה שהם לא יתאימו, במקום <u>לחוות</u> את בן הזוג, להכיר את מי שהוא באמת, ואז להקשיב לקולה הפנימי.</span><br /><div style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif;"><span style="font-size: small;">&nbsp; <br /></span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8594325757474688400-5634336546045834101?l=coachefrat.blogspot.com' alt='' /></div>אפרת נקשhttp://www.blogger.com/profile/00607592992325002905noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8594325757474688400.post-48373652964700420682010-05-20T13:05:00.016+03:002011-01-10T22:36:25.301+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif;"><span style="font-size: small;">ענת (שם בדוי, אימון אמיתי) ביקשה להתאמן כדי לקבל החלטה לגבי לימודים וקריירה.<br /><br />ענת רווקה בת 28. היא התחילה את לימודיה במכללה, אבל הרגישה שהלימודים מאד מאכזבים. היא הרגישה מבולבלת, ולא ידעה האם להמשיך ולסיים את התואר בחוג בו למדה, או אולי להחליף חוג. ענת הגדירה את המטרה העיקרית של האימון: "לברר מה אני צריכה לעשות ולהיות בשביל להגיע לכיוון קרייריסטי יותר ברור ממה שיש לי עכשיו."<br /><br />כמאמנת בשיטת סאטיה אני מאמינה שרווחה אישית (Well Being) בכל תחומי החיים היא מפתח לצמיחה אישית ופריצת דרך. תזונה נכונה, הרגלי שינה, פעילות גופנית, ניהול כסף, ניהול זמן ובילוי שעות הפנאי, חיוניים להשגת יעדים בנינוחות. כאשר אנו חיים ברווחה אישית, קיימות פחות הסחות דעת שגוזלות מאתנו אנרגיה (נושאים שאינם מטופלים או יחסים שאינם עובדים). כך נוצרת פניות, היצירתיות עולה, והתוצאות תגענה בהלימה. לפיכך, התעניינתי ברווחה האישית של ענת.<br /><br />ענת גילתה אומץ כשבחרה להתחיל בנושא ניהול זמן, כי הוא הכי מפחיד אותה. ענת העידה שהיא לא מנהלת את הזמן במקומות החשובים, אלא מורחת את הזמן שלה. לרוב היא מגיעה לסוף היום ומרגישה שהוא חמק לה בין הידיים. לשאלתי איזה אדם מנהל את הזמן, השיבה ענת: "פדנט, לא זורם, לא גמיש, לא מתפשר, סרגלי כזה, חסר ספונטניות". ענת הבינה שהיא לא מנהלת את הזמן, כי היא לא רוצה להיות </span><span style="font-size: small;">"פדנטית, לא זורמת, לא גמישה, לא מתפשרת, סרגלית כזו, חסרת ספונטניות".</span></div><div style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif;"><span style="font-size: small;"> <br />כשעברנו לדבר על ניהול כסף, ענת שמה לב שהיא מתנהלת כלכלית כמו ההורים שלה, ולא פיתחה לעצמה התנהלות יעילה וחכמה יותר, למרות שידעה שהיא מתנהלת באופן שגוי.<br /><br />ענת העידה שהיא לא מנהלת את הכסף שלה. לטענתה, ניהול כסף מצריך המון התארגנות והתעסקות, ובלשונה "זה של מבוגרים כזה". שאלתי אותה מה זה מבוגר עבורה, והיא השיבה שמבוגר הוא "אדם מרובע, מקובע, לא גמיש, לא ספונטני, אפור כזה; אותן מחשבות שיש לי כמו על ניהול הזמן".<br /><br />חקרנו איך בוצע החיבור בראש של ענת בין מבוגר ל"מרובע, מקובע, לא גמיש, לא ספונטני, ואפור כזה". ענת נזכרה שההורים שלה אמרו בילדותה "מתישהו תצטרכי להתבגר ולהיות אחראית" בקונוטציה שלילית. כילדה היא הרגישה מפוחדת להתבגר, "אוי ואבוי, מה זה האחריות הזו, אני לא רוצה". ענת הוסיפה שההורים שלה, החברים שלהם, המורים, כולם נראו לה "אומרי לא" מאד נוקשים.<br /><br />היתה לענת מורה שהיא מאד אהבה. באחד החורפים ירד שלג. עבור ענת זה היה כל כך מרגש, לבן, שלא יכלה לשבת בכיסא, ורצתה לצאת החוצה. היא וחבריה ביקשו מהמורה לצאת לשחק בשלג, אך המורה לא הסכימה. היא זוכרת את עולם המבוגרים כעולם מרובע.<br /><br />שאלתי את ענת האם יום אחד היא תהפוך מבוגרת, והיא השיבה בגילוי לב ובפתיחות "אני מפחדת שזה יקרה לי, אולי בגלל זה אני עדיין משאירה את עצמי ילדה קטנה שמקבלת דמי כיס מההורים, ומסרבת לקחת את האחריות ולהיות כלכלית בזכות עצמי." האסימון הראשון נפל.<br /><br /></span><span style="font-size: small;">אמרתי לענת שאני בת 56, ללא ספק מבוגרת, ובשום אופן לא מרגישה "מרובעת, מקובעת, לא גמישה, לא ספונטנית ואפורה". </span><span style="font-size: small;">שאלתי את ענת האם כל המבוגרים שהכירה היו מרובעים ומקובעים, והיא נזכרה שגם היו לה כמה בוסים שהיו מאד ספונטניים וגמישים, וגם כשבתיכון ירד שלג, מנהל בית הספר עבד קשה להשיג אוטובוסים כדי שיסעו לשחק בשלג.<br /><br />כשביקשתי מענת לציין מילים נרדפות למושג אחריות, ענת ציינה "הצלחה, יעילות, נינוחות, בטחון", ואז שמה לב שהמושג הפך עבורה חיובי. מטר של אסימונים נפלו בראשה של ענת.<br /><br />שאלתי את ענת האם היא יכולה לבחור איזה מבוגר היא תרצה להיות, והיא השיבה:</span></div><blockquote style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif;"><span style="font-size: small;">"אני יכולה לבחור, עכשיו כשאני מבינה את המהות של הפחד הזה, ועד כמה הוא לא רציונלי ולא מבוסס על המציאות. זה לגמרי תלוי בי. לא הבנתי את זה עד עכשיו, לא בניהול זמן ולא בניהול כסף.</span> </blockquote><blockquote style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif;"><span style="font-size: small;"> אני לוקחת את התפיסות הלא הגיוניות שהיו לי, אני צריכה לעבוד ולשנות אותם. באחריות רבה אני הולכת להשליך את התפיסות הישנות, ולאמץ תפיסות חיוביות ונכונות לגבי להיות מבוגרת ואחראית, שיודעת לנהל את הכסף והזמן בצורה ספונטנית, צבעונית, גמישה, יעילה, חיובית, נינוחה ומאפשרת."</span></blockquote><div style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif;"><span style="font-size: small;">בשיחת האימון הבאה, ענת שיתפה אותי בהחלטה לקחת אחריות על העצמאות שלה, "לצאת מהמשבצת הילדותית, התלותית וחסרת האונים של תלות בהורים" לדבריה.</span></div><blockquote style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif;"><span style="font-size: small;">"השיחה הקודמת חייבה אותי לעשות שינוי גדול: הבנתי שאני לא רוצה להשאר כאן באזור בו אני גרה היום, כי אני מרגישה ששאר תחומי חיי מאד תקועים. החלטתי לעבור למקום אחר (ונקבה במקום ספציפי), ולהשלים תואר באוניברסיטה הפתוחה. החלטתי לא לחכות עד סוף התואר, בררתי לגבי לימוד של משהו פרקטי במקביל לתואר הראשון (ונקבה במקצוע ספציפי). הלימודים הם יום בשבוע, ואוכל לשלב עם לימודים באוניברסיטה הפתוחה, ועבודה אחרת. אני מתקרבת גיאוגרפית לאנשים שיפתחו עבורי דלתות של עבודה, אפילו זמנית. אני מתרגשת מהרגע שקיבלתי החלטה, אני מנסה לעשות לעצמי סל מה שיותר גדול של ביצים שאיתם אני יכולה לבשל קריירה.</span> </blockquote><blockquote style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif;"><span style="font-size: small;"> בשיחה שלנו הבנתי שאני רוצה עצמאות, וצריך המון משמעת עצמית בשביל זה. אוניברסיטה פתוחה דורשת הרבה משמעת עצמית, התנהלות עצמאית שמדגדג לי ללמוד אותה. אני חייבת להתחיל עכשיו. זה בדיוק מה שאני רוצה. אני מרגישה שמה שאני עושה מרגע שקיבלתי את ההחלטה, כל צעד, הוא לקחת אחריות על העצמאות שלי. אני מאמינה שאני פותחת לעצמי אפשרויות.</span> </blockquote><blockquote style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif;"><span style="font-size: small;"> ראיתי באופן חי איך התפיסה שלי על אחריות, ניהול זמן וניהול כסף התהפכה לגמרי, וכמה מוטיבציה זה החדיר בי להמשיך בדרך שאני רוצה בה, כמה שמחה ושלווה זה מכניס בי, זה כיף, זה אנרגיה, וכמה החלטות טובות החלטתי בעקבות זה בלי לשים לב. התפיסה שלי השתנתה והשתנו החיים. אני נזכרת בשיחה הראשונה, ורואה איך זה יתגשם. מדהים ומרגש."</span></blockquote><span style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif; font-size: small;">בשאלון ההשלמה ענת סיכמה:</span><br /><blockquote><span style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif; font-size: small;">"היה לי נפלא, מדהים, מלא תובנות, למדתי המון וצמחתי המון. שיניתי את החיים שלי מקצה לקצה ואני שלמה עם הבחירות והשינויים שעוברים עלי. לא יכולתי להגיע לשינויים האלו בלי האימון. לא האמנתי שכך יהיה בסוף השנה האקדמית הזאת, לא האמנתי לגמרי בתחילת הדרך שזה יהיה כל כך משמעותי וחזק.<br />היה לי נפלא, עמוק, מדהים, מלא השראה, מרגש, כואב, שמח, ופשוט מדהים.</span> </blockquote><blockquote><span style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif; font-size: small;">הייתה המון אהבה בתהליך, והרגשתי כמה אני משמעותית גם לך, היה לי מרגש יותר ויותר מאימון לאימון..."</span></blockquote></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8594325757474688400-4837365296470042068?l=coachefrat.blogspot.com' alt='' /></div>אפרת נקשhttp://www.blogger.com/profile/00607592992325002905noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-8594325757474688400.post-76807937404408272192010-01-12T18:01:00.024+02:002011-01-10T22:38:19.115+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif; font-size: small;">ענבל (שם בדוי, אימון אמיתי) הגיעה אלי אחרי שנתיים של חיפוש עבודה. לפני כן ענבל מילאה תפקיד ניהול בכיר כשכירה. ענבל העידה שהמוטיבציה, היצירתיות, וכוח הרצון שלה ירודים. ענבל הגדירה שהמטרה שלה באימון היא למצוא עבודה, משרה מפרנסת שממצה את יכולתה, שראויה לכישורים שלה. ענבל </span><span style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif; font-size: small;">רווקה בת 34.</span><br /><span style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif; font-size: small;"> <br />עשרות מחקרים וראיונות עם אנשים מצליחים בכל תחומי החיים הוכיחו כי הצבת יעדים הינה תכונה המשותפת לכולם. לכן, בתחילת תהליך האימון אני מבקשת מהמתאמן להכין את מפת חייו. זוהי מפת אימון אישית שמהווה בסיס לאימון, וכוללת את החזון, המטרות, והתחומים שעליהם המתאמן רוצה לעבוד במהלך האימון.<br /><br />בכתיבת החזון אני מבקשת מהמתאמן לדמיין את חייו בעוד 20 שנה. בין השאר אני מבקשת לתאר במה הוא עוסק ואילו חלומות הגשים. אני מבקשת לכתוב על&nbsp; שאיפותיו ומאווייו מתוך הנחה שהכל אפשרי. אני מבקשת לכתוב מנקודת מבט של האדם שיהיה בעוד 20 שנה, בלשון הווה.<br /><br />ביקשתי מענבל לכתוב את מפת האימון. היא הגיבה שהיא סקפטית, כי זה מחזיר אותה לחוויות הקודמות של אימונים. ענבל סיפרה לי שהיא עברה שני תהליכי אימון שהביאו אותה למקום לא טוב, ולכן האימון ממותג אצלה כמשהו לא טוב, החיים שלה התדרדרו.<br /><br />עם זאת, ענבל בחרה להתמסר לתהליך ולסמוך עלי. בחזון הנפלא היא כתבה: "החברה שפתחתי מצליחה והשנה גייסנו לקוחות בחו"ל." ענבל סיפרה לי שיש לה רעיון מוצלח, שהוא מאד קל לביצוע, אבל היא מפחדת לעשות אותו. נוח לה להיות שכירה, מפחיד אותה להיות עצמאית. היא דאגה שאם היא לא תצליח, היא תאבד את המוניטין שלה, והיא צריכה לשמור עליו. חקרנו את הדאגות של ענבל. אני מאמינה שכאשר מנסחים ברור את הדאגות ונותנים להן ביטוי, הן מתפוגגות.<br /><br />אני מאמינה שניתן להשיג יעדים כאשר ישנה בהירות לגביהם, ולכן ביקשתי מענבל לפרט את הרעיונות של הקמת העסק, כך שאני אוכל להבין, וענבל ירדה לפרטים. ענבל דיברה בצורה נמרצת, וכשסיימה לתאר את העסק היא אמרה בסיפוק "אני מופתעת לטובה מרמת הידע שלי." היא עדיין היתה ספקנית ואמרה "אני מרגישה רחוקה מהחזון, אך רואה הרבה נקודות השקה." המשכנו להבהיר את התשתית הרעיונית אשר הלכה והתגבשה אצל ענבל, והיא הגיעה לתובנה שהרעיון פתיר, פשוט, וממשי. ענבל דיברה בהתלהבות ובמרץ, ואמרה שבעצם אפשר לעשות הכל היום.<br /><br />במקביל לפיתוח הרעיון של ענבל, היא המשיכה ללכת לראיונות עבודה. היא סיפרה לי שבמהלך הראיונות היא הבינה שבמקום להיות שכירה, היא מעדיפה שהחברות המראיינות אותה יהיו לקוחותיה.</span><br /><br /><span style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif; font-size: small;">ענבל התאמנה איתי עשר שעות. בשיחת ההשלמה ענבל סיכמה:</span><br /><blockquote><span style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif; font-size: small;">"פתחתי חברה. לא סתם עסק, חברה, ויש לי חזון מאוד רחב לגביה. החלטתי לצאת מהפוזיציה של שכירה – אני לא מחפשת עבודה יותר, וזה ממש מהנה.</span> </blockquote><blockquote><span style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif; font-size: small;"> חשבתי שאני בחיים לא אמצא עבודה – מצחיק. מצאתי הרבה עבודה ואפילו בקלילות (השעה 12 וחצי בלילה ולפני שעה התקשר לקוח חדש וקבע פגישת ייעוץ – לא קליל?). בחודש אחד נוספו חמישה לקוחות חדשים.</span> </blockquote><blockquote><span style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif; font-size: small;"> חשבתי שאני ענייה ונטולת ממון – תראי כמה ממון אני מתחילה ליצור! מה שמעסיק אותי בימים אלה זה איזה רכב לקחת בליסינג.</span> </blockquote><blockquote><span style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif; font-size: small;"> לפני התחלת האימון הכל נראה היה שחור ובלתי אפשרי, אפילו להגיע אליך, ופתאום הכל נראה פשוט.</span> </blockquote><blockquote><span style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif; font-size: small;"> מה שאיפשר עבורי את התוצאות הוא שאני נעימה, לומדת מהר, ומסיקה מסקנות.</span> </blockquote><blockquote><span style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif; font-size: small;"> תודה, אפרת, שהאמנת בתהליך ובכוח שלו להוציא אותי מהמקום שהייתי בו קודם. הקפיצה משם היתה מטאורית. את תמכת בי כמאמנת, היית אמפתית. העובדה שאת בצד שלי, מאמינה בי ורוצה רק בטובתי היתה מאוד חזקה. וחשוב עוד יותר – האופטימיות האישית שלך – היא מדבקת.</span> </blockquote><blockquote><span style="font-family: Arial,Helvetica,sans-serif; font-size: small;"> אני אצליח, אפרת, אני יודעת את זה היום. אני אצליח בכל מה שאעשה. אני אממש כל מה שאני רוצה. סחתיין על כך לשתינו." </span></blockquote></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8594325757474688400-7680793740440827219?l=coachefrat.blogspot.com' alt='' /></div>אפרת נקשhttp://www.blogger.com/profile/00607592992325002905noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8594325757474688400.post-74534373997400422862009-12-09T17:04:00.007+02:002011-01-10T22:43:40.944+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div dir="rtl" style="font-family: arial; text-align: right;"><span style="font-size: small;">איילת (שם בדוי, אימון אמיתי) הגיעה אלי לאימון אישי אחרי שקיבלה מספר רב של תשובות שליליות להצעות עבודה. איילת עמדה ללכת לראיון עבודה נוסף, ורצתה הפעם להבטיח את תוצאותיו. היא ביקשה ממני שאכין אותה לפגישה.<br /><br />המטרה של איילת היתה להתקבל לעבודה, והיא הרגישה בשלה לתפקיד המוצע. אולם היה לה חשש רב מראיונות עקב אי-הצלחותיה בעבר, מעבר למבוכה הבסיסית. היא פחדה שיהיו לה Blackouts, או שיתקילו אותה בשאלה על מעברי התעסוקה המהירים שלה. היא אמרה שהראיון מפחיד אותה, כי עד לאותו יום זה לא הצליח.<br /><br />אני מאמינה שכל מה שאנחנו עושים בחיים, כל מה שמביא לנו תוצאות (טובות יותר או פחות), מתחיל עוד רגע קודם – במי שאנחנו. <a href="http://www.efratnakash.com/coaching/being_h.asp">ההוויה שלנו</a> מעצבת את הפעולות שלנו, ובסופו של דבר יוצרת את התוצאות שיש לנו. כל אחד יכול לבחור מי הוא רוצה להיות בכל סיטואציה ומול כל אדם. כל אחד יכול לבחור מי חשוב לו להיות, ואיך זה יבוא לידי ביטוי. אנשים שמאומנים בהוויה יכולים לנהל כל אינטראקציה וכל תקשורת.<br /><br />איילת בחרה להיות בפגישה יצירתית, בשלה, דינמית, חריפה, בעלת מוטיבציה, קשובה, רגישה, נעימה, מנומסת. איילת רצתה שבשיחה תהיה חוויה של דיאלוג, חברות, שהמפגש יהיה פחות פורמלי.<br /><br />אצל איילת הביטוי של ההוויות האלה במציאות הוא שיש בה שקט פנימי, היא יושבת בצורה נינוחה, היא קשובה (לא קופצת, לא קוטעת את המראיינת), היא שלווה ורגישה לסביבה.</span><br /><span style="font-size: small;"><br />אחרי הראיון איילת כתבה לי:<br /></span><br /><blockquote><span style="font-size: small;">"אפרת יקירתי,</span> </blockquote><blockquote><span style="font-size: small;"> ברצוני להודות לך על ההכנה הנפלאה לקראת ראיון עבודה במסגרת האימון שלי אצלך. את נהדרת!</span> </blockquote><blockquote><span style="font-size: small;"> לפני שנתיים התראיינתי עבור תפקיד בכיר בחברת תקשורת. על אף שהתאמתי למשרה מבחינת ניסיון, כישורים וכו', לא הצלחתי לעבור את שלב מנהלת משאבי אנוש. חברת ההשמה ששלחה אותי למשרה סיפרה לי כי השארתי רושם חלש בראיון. גם אני יצאתי בתחושה זו, זה היה ראיון קשה עם שתי מנהלות גיוס, והרגשתי שלא הבאתי את עצמי לראיון.</span> </blockquote><blockquote><span style="font-size: small;"> שנתיים חלפו מאז, לא מצאתי עבודה, והגעתי לידייך האוהבות לאימון אישי עוצמתי במיוחד. כעבור מפגש אחד בלבד עלה מפלס האנרגיה ועימו הביטחון העצמי.</span> </blockquote><blockquote><span style="font-size: small;"> באופן מפתיע כמעט, אחרי המפגש הרביעי שלנו, פנתה אלי חברה השמה אחרת והציעה לי את אותה משרה שהוצעה לי לפני שנתיים. לקראת הראיון הסבתי את המפגש השבועי שלנו למפגש הכנה הווייתי.</span> </blockquote><blockquote><span style="font-size: small;"> הארת את עיני!</span> </blockquote><blockquote><span style="font-size: small;"> עוד במהלך המפגש עימך ראיתי באיזו רמת ביטחון יצגתי את עצמי בראיונות עבודה עד כה. חוויתי את העדר האנרגיה והביטחון שאפיינו אותי בראיונות עד כה.</span> </blockquote><blockquote><span style="font-size: small;"> הראיון עבר בהצלחה! מנהלת הגיוס כל כך נהנתה מהדיאלוג שהיא חזרה על כך פעמיים בסיומו. היא אף קינחה את הראיון במשפט "יש לך עוד משהו להוסיף, או שניפרד כאן כידידות?" וחייכה אליי.</span> </blockquote><blockquote><span style="font-size: small;"> אפרת, אני אוהבת אותך!</span> </blockquote><blockquote><span style="font-size: small;"> תודה,</span> </blockquote><blockquote><span style="font-size: small;"> איילת"</span></blockquote><span style="font-size: small;"><br /></span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8594325757474688400-7453437399740042286?l=coachefrat.blogspot.com' alt='' /></div>אפרת נקשhttp://www.blogger.com/profile/00607592992325002905noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8594325757474688400.post-74514439746581563122009-12-02T18:23:00.005+02:002011-01-10T22:44:25.329+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div dir="rtl" style="font-family: arial; text-align: right;"><span style="font-size: small;">שלומית (שם בדוי, אימון אמיתי</span><span style="font-size: small;">) לקחה על עצמה לנהל פרויקט הפקה לחוץ. היא חשה התמרמרות פנימית, מכיוון שהיא עשתה פרויקטים כאלו בעבר הרחוק, והרגישה שהיא לכאורה הולכת אחורה ולא מתקדמת. שלומית חששה שתהיה עצבנית, מגעילה, לא יעילה, שלא יהיו מרוצים ממנה, כי היא לא אהבה את העבודה הזו. בעיניה זו עבודה שחורה, משעממת ולא יצירתית. שלומית לקחה את העבודה כי הזדקקה לכסף.</span><br /><span style="font-size: small;"><br />שלומית ערכה איתי שיחת הכנה לקראת התחלת הפרויקט, כדי שתוכל להרגיש יותר בחופש להיות מי שהיא. היא ציינה שהיא רוצה לעבוד ממקום של שקט, להרגע, לעבוד ממקום נעים.</span><br /><span style="font-size: small;"><br />שאלתי את שלומית ליתרונות שיש בעבודה בפרויקט. שלומית ענתה ללא היסוס שזו הזדמנות לעבוד עם עוד אנשים שהיא לא מכירה, שעוד אנשים יכירו אותה, כי תמיד אי אפשר לדעת מה עוד יבוא בעקבות המפגש עם עוד אנשים.</span><br /><span style="font-size: small;"><br />המטרה ששלומית הגדירה היתה שלפחות שני אנשים יגידו לה איזה כיף היה לעבוד איתה, וירצו לעבוד איתה בעתיד. הערכים ששלומית בחרה להביא עימה לעבודתה בפרויקט היו ניהול, אירגון, שקט, סדר, יעילות, נעימות ויצירתיות. שלומית הגדירה שהיא רוצה שהשותפים בעבודה יצאו בהרגשה שהיה כיף לעבוד איתה.</span><br /><span style="font-size: small;"><br />אני מאמינה שכל מה שאנחנו עושים בחיים, כל מה שמביא לנו תוצאות (טובות יותר או פחות), מתחיל עוד רגע קודם – במי שאנחנו. <a href="http://www.efratnakash.com/coaching/being_h.asp">ההוויה שלנו</a> מעצבת את הפעולות שלנו, ובסופו של דבר יוצרת את התוצאות שיש לנו. כל אחד יכול לבחור מי הוא רוצה להיות בכל סיטואציה ומול כל אדם. כל אחד יכול לבחור מי חשוב לו להיות, ואיך זה יבוא לידי ביטוי.</span><br /><span style="font-size: small;"><br />שלומית בחרה להיות במהלך העבודה בפרויקט רגועה, עניינית, יעילה, נעימה, אחת שחושבת קדימה ולרוחב, אחת שסומכים עליה, שלוקחת סמכויות וגם מאצילה לאחרים. היא בחרה להיות אוהבת ומוקירת תודה, מסופקת ומאושרת מהמקום שלה, נעימה, מחזירה חיוך, לבבית, ולא לוקחת דברים אישית בשום צורה. הכי חשוב היה לה שיהיה נעים. שלומית בחרה לדבר בקול נעים, גם כשהיא נותנת הוראות ושואלת שאלות. שלומית בחרה להתעניין ברמה אישית, להיות קשובה ברמה אישית, לספק לאנשים דברים ברמה אישית ומקצועית. היא תכננה לשאול אנשים האם הכל בסדר והאם זקוקים לעזרה. </span><span style="font-size: small;">שלומית </span><span style="font-size: small;">בחרה לדווח בתהליך העבודה מה צריך ושהכל כבר קורה, לשאול ולהעלות נקודות שאנשים לא חשבו עליהם, לדאוג שהכל יקרה בזמן, ושלא יהיו איחורים. אם יהיו איחורים, שלומית תנהל את הזמן, ותציע לעשות בינתיים דברים אחרים</span><span style="font-size: small;">.</span><br /><span style="font-size: small;"><br />בסוף שיחת ההכנה איתי שלומית אמרה שהיא מרגישה הרבה יותר טוב, היא נרגעה. שלומית אמרה שהיא יודעת מי היא רוצה להיות.</span><br /><span style="font-size: small;"><br />כשהפרויקט הסתיים, שלומית כתבה לי:<br /></span><br /><blockquote><span style="font-size: small;">"הייתי כל ההוויות שרציתי והיה מדהים מדהים! אפילו נהניתי. הכל תיקתק כמו שעון שוויצרי, וכשהיו איחורים ועיכובים כולם היו רגועים, ובכלל היתה אווירה נעימה ורגועה ומאוד חברית.</span><br /><span style="font-size: small;">וזו לא רק התחושה שלי, שמעתי אנשים אומרים את זה אחד לשני במין התפלאות כזו.</span><br /><span style="font-size: small;">אחד מהעוזרים אמר שזה היה הפרויקט הכי רגוע שהוא היה בו, והיה לו ממש נעים וכיף לעבוד איתי :)</span> </blockquote><blockquote><span style="font-size: small;">וחוץ מזה יצאתי עם חברויות חדשות שזה נפלא ביותר ביותר!!!</span> </blockquote><blockquote><span style="font-size: small;">אני מאוד שמחה על כך ועל השיחה שהיתה לנו, שעזרה לי מאוד מאוד לקחת את השבוע הזה למקום אחר ומועצם לא רק שלי גם של אחרים.</span> </blockquote><blockquote><span style="font-size: small;">היה בחור אחד שעוד בשלבי ההכנות קלטתי שהוא ביקורתי ומביא אנרגיות שליליות. ממש לא התאים לי להיות תגובה לזה. באחד הימים על הבוקר הוא התחיל עם ביקורת, ואני זכרתי שבחרתי להיות רגועה וחייכנית ולא לקחת שום דבר באופן אישי. שאלתי אותו שאלה אחת ששינתה את כל היחס שלו ועשתה אותנו חברים שחבל על הזמן. פתאום הוא נהיה היצור הכי חמוד, רך, יצאה ממנו כזו אהבה, וזה היה מדהים לראות את השינוי מחתול שורט לחתול מתפנק."</span></blockquote><span style="font-size: small;"><br /></span><br /><blockquote></blockquote><span style="font-size: small;"></span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8594325757474688400-7451443974658156312?l=coachefrat.blogspot.com' alt='' /></div>אפרת נקשhttp://www.blogger.com/profile/00607592992325002905noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8594325757474688400.post-77169839451638762952009-06-27T09:53:00.007+03:002011-01-10T22:46:03.868+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div dir="rtl" style="font-family: arial; text-align: right;"><span style="font-size: small;">אבנר (שם בדוי, אימון אמיתי) פוטר מעבודתו. הוא חיפש עבודה חדשה, אך הרגיש שיש משהו שתוקע אותו.</span><br /><br /><span style="font-size: small;">באימון עבדנו על תהליך נקוי הפיטורים. כצעד ראשון, אבנר כתב את כל התחושות והמחשבות שלו בנושא הפיטורים. אבנר שיתף אותי שהחיטוט באחריות שלו על הפיטורים לא היה לו נוח, אבל אחרי שכתב התעוררה אצלו תחושת סיפוק שהוא מתמודד עם זה, והכתיבה בעיניו היתה יצירה.</span><br /><br /><span style="font-size: small;">בשלב השני שוחחנו על הפיטורים. בדקנו מה אבנר רוצה לנקות, מה המטרה של הנקיון, מדוע חשוב לו לנקות, מה לדעתו הנקיון יאפשר לו, ומה הוא רוצה להגיד למי שפיטר אותו. אבנר אמר שהוא רוצה להבין מה היו הגורמים שהביאו להחלטה לפטר אותו מהחברה. להבין את הסיבות לפיטורים על מנת לתקן במקום העבודה הבא.</span><br /><br /><span style="font-size: small;">בשלב השלישי אבנר קבע פגישה עם המנכ"ל שפיטר אותו. ערכנו הכנה לאותה פגישה. לאחר הפגישה כתב לי אבנר:</span><br /><blockquote><span style="font-size: small;">"הדבר החשוב בעיני הייתה ההרגשה הטובה שיצאתי ממנה, שנבעה מהאווירה הנעימה, הפתוחה והעניינית ששררה בה. זכיתי לקבלת פנים מאד מפרגנת במשרדים. הייתה במשרד במקרה (או שלא במקרה, היקום הרי מזמן את הכל בכוונת מכוון...) פגישת מנהלי אתרים שקיבלו אותי במאור פנים והתרגשות, חיבקו אותי פיזית, אחד מהם לקח אותי בטרמפ עד הבית, והעובדים במשרד פרגנו לי אחד אחד.</span> </blockquote><blockquote><span style="font-size: small;">כאשר אני מודד ובוחן את שתי המטרות העיקריות שהצבתי לעצמי כמדד להצלחת הפגישה: 1 - קבלת מענה לשאלות שלי, 2 - ביסוס הקשר האישי עם המנכ"ל ונקיון תחושות רעות שאולי קיימות בינינו, אני מרגיש שאני יכול לסמן את הראשונה בהצלחה חלקית ואת השניה בהצלחה גדולה יותר. אני מאמין כי לאורך זמן המטרה השניה היא החשובה יותר.</span> </blockquote><blockquote><span style="font-size: small;">ההכנה שערכת לי הציבה אותי מלכתחילה בעמדת פתיחה שהיתה בהלימה למטרות הפגישה (בחירת ההוויות נעים, קשוב, פתוח, מקבל). התרגולים על שיחת הפתיחה וניהולה בהקשר להוויות הללו, עזרו לי לקיים אותה גם כאשר היא התרחשה במתאר בלתי צפוי (שלא תירגלנו), ועם זאת מתוך אותן ההוויות ואותן תחושות, כך שהתוצאה הסופית היתה נהדרת. ההדגשה שלך כי עלי להביא ערך לפגישה עבור המנכ"ל (וכל אחד אחר) - הוא ממש ציפה לזה ובכך בעצם התחילה השיחה בינינו.</span> </blockquote><blockquote><span style="font-size: small;">ההגדרה לפני הפגישה של מה תיחשבנה תוצאות טובות שלה עזרה לי מאד לכל אורך ציר הזמן: תכנון הפגישה, הגדרת מטרותיה, הטכניקה לקיימה, שיפוטה והערכתה בתום הפגישה."</span></blockquote><span style="font-size: small;">אבנר החליט לוותר על התחושה כי המנכ"ל גרם לו עוול באופן אישי, מתוכנן, ועשה בו שמוש לא הוגן. במקום זאת, הוא העצים את תחושת ההערכה שלו כלפי המנכ"ל. אבנר אמר שהתובנה הכי משמעותית שלו היא שיש בו את היכולת ללמוד וכתוצאה מכך להשלים, להתפתח ולהתעצם; שלוויתור יש ערך חיובי. אבנר סיכם שהוא מרגיש נקיון סביב הפיטורים.</span><br /><span style="font-size: small;"><br /></span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8594325757474688400-7716983945163876295?l=coachefrat.blogspot.com' alt='' /></div>אפרת נקשhttp://www.blogger.com/profile/00607592992325002905noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8594325757474688400.post-68122595056329573192009-06-27T08:36:00.019+03:002011-01-10T22:49:58.114+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div dir="rtl" style="font-family: arial; text-align: right;"><span style="font-size: small;">אלה (שם בדוי, אימון אמיתי) סיפרה לי שיש לה הפרעות אכילה, והמטרה הראשונה שהציבה לעצמה היתה לרדת ממשקל של 100 ק"ג למשקל של 65 ק"ג.</span><br /><br /><span style="font-size: small;">באימון חקרנו את היחסים של אלה עם משקל, ואת ההיסטוריה שלה עם אוכל. ב-19 השנים האחרונות אלה עלתה וירדה כל שנתיים ב-30 ק"ג. אלה טענה שלמשקל יש הרבה נפח בקיום שלה, וקשרה הצלחות וכשלונות למשקל. אלה ציינה שהיא לא אוהבת אוכל, אלא רק ממתקים.</span><br /><br /><span style="font-size: small;">שאלתי את אלה מה חשוב לה בחיים, והיא ענתה משפחה (אלה אלמנה), הילדים שלה, היותה אם. מנסיוני, ברוב המקרים מערכות היחסים שלנו אינן פתורות, וההתבוננות בהן משחררת ופורצת דרך, ולכן התבוננו במערכת היחסים שלה עם ילדיה. לאלה היתה מערכת מורכבת עם בנה דניאל (שם בדוי) בן ה-19, שגר איתה. דניאל נולד מאד חולה, הזדקק לאמא לאורך השנים, ולדעתה הוא מאד תלוי בה. היא היתה ערה לכך שהיא לא משחררת את דניאל, לא נותנת לו להכשל במעשים שלו, מגנה עליו ומתערבת בכל דבר בחייו. מצד שני, אלה סיפרה שקשה לה עם דניאל, ולא אחת היא הופכת שק האיגרוף שלו. היא הבינה שהיא מייצרת לעצמה את הנטל. שאלתי אותה מי היא, שהוא מתנהג כך? אלה השיבה לי שהיא עברה תלאות איתו, ואני הצעתי לה לכתוב איך היא עשתה את הסיפור שלא יאמן בגידול דניאל. אלה כתבה יצירת מופת, סיפור מרגש רצוף מאבקים על חייו של דניאל. היא כתבה ובכתה, ואח"כ הרגישה הקלה. אלה בחרה לתת כבוד לחשיבה ולדרך שבה דניאל מבטא דברים, לא לכפות את צורת החשיבה שלה, לתת לו להיות הוא. היא בחרה לסמוך עליו, להעריך אותו, ושיחררה.</span><br /><br /><span style="font-size: small;">אני מאמינה שרווחה אישית (Well Being) בכל תחומי החיים הינה מפתח לצמיחה אישית ופריצת דרך, ולכן חקרנו את איכות החיים של אלה. אלה ראתה שהיא עובדת שעות ארוכות, ישנה מעט, ולא עושה פעילות גופנית. אלה גם לא אהבה את הדירה החדשה אליה נכנסה לגור, והרבתה להתלונן. אלה החליטה להוסיף מגע אישי לביתה, טיפחה אותו, והחלה לראות את יופיו. בתחילה היא קיטרה לגבי הדירה, ודניאל הדהד את קיטוריה. הערתי אותה לכך שדניאל הוא ההשתקפות שלה. ככל שאהבה יותר את דירתה, כך היא הפסיקה להתלונן, והתחיל להפריע לה שדניאל ממשיך לרטון. לאחר תקופה מסויימת גם דניאל הפסיק לבוא בטענות.</span><br /><br /><span style="font-size: small;">בתפיסה של אלה, המשקל הגדיר את מי שהיא, והיא התעקשה שיש שתי נשים שונות: אלה אחת ששוקלת 100 ק"ג, ואלה אחרת ששוקלת 65 ק"ג. בדקנו מי היא אלה ששוקלת 65 ק"ג, והיכן הפער לעומת ההוויות של אלה היום. חיפשנו הוויה שאם אלה תבחר להיות, היא תוכל לרזות בנינוחות.</span><br /><br /><span style="font-size: small;">התבוננו ביחסים שלה עם אוכל. אלה אמרה שאצלה אוכל הוא ביטוי לאהבה. האוכל הוא רגש, חום, אהבה, בטחון, מחסה, ילדות. האהבה מאוכל עולה על כל אהבה אחרת, ומחזירה אותה לילדות. אלה רואה גם את האהבה לילדים דרך האוכל; היא תשתדל להכין את הדברים שהם הכי אוהבים, כדי לפנק אותם. התבוננתי עם אלה על דרכים לבטא אהבה שאינם אוכל. אלה מצאה 100 דרכים להראות אהבה לאחרים, אבל הבינה שהיא לא אוהבת את עצמה. המסקנה של אלה היתה שאהבה עצמית ואוכל זה אותו הדבר. בשלב הזה אלה דיברה על זה שנמאס לה מהחיים והיא רוצה למות.</span><br /><br /><span style="font-size: small;">במהלך האימון הבא שאלתי על השיפוטים שיש לאלה כלפני עצמה, והיא דברה בשטף על כוח רצון:</span><br /><blockquote><span style="font-size: small;">"איפשהו בחשיבה שלי יש תחושה שאני אמורה להיות מסוגלת להתגבר על הרגלי אכילה כפייתית, כפי שהתגברתי על עישון ומערכות יחסים, שקשורים לכוח רצון. בכל תחום שאגע יש לי סוג של כוח רצון, ורק בנושא האוכל הוא לא קיים. זה שאין לי כוח רצון קשור לחוסר היכולת שלי לעצור את עצמי, להגיד שאין צורך לקחת משהו לאכול, את לא רוצה לאכול אלא את רוצה משהו אחר, ולהרגע. פגשתי חברה שירדה במשקלה כי חזרה לגריישיט (greysheet). אני חושבת לחזור לשם, כי מצאתי שם בעבר סוג של נחמה וחמלה כלפי עצמי. בתקופה שהייתי שם היה לי טוב. בחיי עשיתי עשרות דיאטות, ושם היה משהו שריפא אותי נפשית, הייתי עם המון חברים. בימים האחרונים אני חושבת על זה. אי אפשר להתרפא מאכילה כפייתית. יש אנשים רזים עם המחלה, אפשר לחיות איתה, אבל יש פעולות שצריך לעשות. הבחירה צריכה להיות נקיה מאכילה כפייתית. החברות, המאמנת, שומר על משהו שפוי. כשמגיעים לשם – אין ביקורת. אולי לשם אני צריכה להשתייך. תהליך קשה שדורש אומץ. ככל שאני דשה, אני מרגישה בתוך צנטריפוגה, יתכן וזה המקום שבו אני צריכה למצוא את עצמי, לקחת את זה כחלק מהחיים. לפני שנתיים בפסח הגעתי לשם, אולי זה הזמן שלי לחזור לשם. אני מתביישת שיראו שחזרתי למשקל שלי. אני יודעת שיחבקו אותי כמו שאני. אני צריכה לשבור את מחסום הבושה. ככל שאני חושבת אני מבינה שאין מנוס, שלמרות הבושה אני צריכה להגיע לשם. הדברים מתנקזים ואני מרגישה שזה כנראה המקום הכי קרוב לריפוי. ניתקתי את הקשרים עם כולם. זה הבית: מקום חם, אוהב, מלטף, חומל מאד. יש שם כלים ועבודה בחברותא. המנחים מביאים את הכאב שלהם, וזו השראה לא נורמאלית, זה נותן המון כוח, מושתת על יושר ונקיון. אני מרגישה שאשבור את מחסום הבושה, אחרי שראיתי את החברה שרזתה, היא נראתה כל כך טוב במיני. הרעיון בגריישיט הוא שאוכל לא מעסיק כי מכינים בדיוק את מה שאוכלים. רוב התזונה היא קטניות וירקות. זה המקום שיתן לי שקט נפשי, השפיות מול האוכל. זה נותן רוגע, שלווה ושמחה. אני רוצה לחזור להיות שמחה. הייתי, ואני יודעת מה זה להיות שמחה."</span></blockquote><span style="font-size: small;">מהרגע שאלה בחרה להיות שמחה, נפלו לה האסימונים. אלה הבינה שהיא זה לא האוכל, שהיא זה לא המשקל שלה, ולא רק המראה החיצוני שלה. אלה השתחררה, נפתחה, והתחברה למקום השמח בתוכה. כשהיא התחילה לפעול מתוך שמחה, האוכל הפך פחות חשוב והיא עברה לאכילה שפויה.</span><br /><ul><li><span style="font-size: small;">אלה סיכמה שמה שהיה בלתי אפשרי עבורה לפני התחלת האימון, והפך אפשרי עבורה בעקבות האימון, הוא לתכנן את הארוחות ולאכול באופן שפוי ומבוקר.</span></li><li><span style="font-size: small;">אלה ציינה שהתובנה הכי משמעותית עבורה היתה שזה בידה לחלוטין וזה אפשרי.</span></li><li><span style="font-size: small;">אלה העידה שמה שאיפשר לה לשחרר את הכפיתיות סביב האוכל הוא ההפרדה בינה לבין המשקל שלה, ההבנה שמה שהיא זה לא המשקל שלה.</span></li></ul><br /><span style="font-size: small;"><b>שנה לאחר מכן... פריצת דרך בקריירה</b></span><br /><br /><span style="font-size: small;">אלה התאמנה איתי עשר שעות בלבד. שנה אחרי שהתחילה להתאמן, אלה פרצה דרך בקריירה שלה. היא הקימה חברה, היא מעבירה הרצאות מעוררות השראה על הסיפור שלא יאמן בגידול דניאל, היא מעבירה סדנאות העצמה להורים לילדים מיוחדים, ומתפרסמות עליה <a href="http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3757553,00.html">כתבות</a> בעיתונים ובטלויזיה. אלה מעידה על עצמה בחיוך רחב שהיא שמחה ומאושרת.</span><br /><br /><span style="font-size: small;">ההתבוננות במערכת היחסים שלא היתה פתורה עם בנה דניאל, יחד עם התובנה של אלה שמשקלה לא חוסם אותה יותר, שיחררו ואיפשרו את פריצת הדרך בקריירה.</span><br /><span style="font-size: small;"><br /></span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8594325757474688400-6812259505632957319?l=coachefrat.blogspot.com' alt='' /></div>אפרת נקשhttp://www.blogger.com/profile/00607592992325002905noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8594325757474688400.post-11008776082574188772009-06-24T16:27:00.008+03:002011-01-10T22:50:51.297+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div dir="rtl" style="font-family: arial; text-align: right;"><span style="font-size: small;">תובנות של מתאמנים הן מאד אישיות, ובכל זאת אני מאמינה שהן יכולות לעורר יצירתיות, וגם לתרום להבנה של מה יכול לקרות באימון.</span><br /><br /><span style="font-size: small;">לפניכם רשימה של תובנות של מתאמנים שלי:</span><br /><ul><li><span style="font-size: small;">שזה בידי לחלוטין ואפשרי.</span></li><li><span style="font-size: small;">יש לי את האפשרות לשנות את זה, כי זה תלוי בי, כי החיים מתנהלים בראש.</span></li><li><span style="font-size: small;">שכשדברים עמוקים לא פתורים, מאד קשה להתקדם בדברים שלכאורה בכלל לא קשורים.</span></li><li><span style="font-size: small;">ההגדרה שאני תלוי באחרים להשגת היעדים שלי דורשת שינוי; אני צריך להגדיר את היעדים בצורה כזאת שהשגתם תלויה רק בי.</span></li><li><span style="font-size: small;">שיש בי את היכולת ללמוד וכתוצאה מכך להשלים, להתפתח ולהתעצם; שלוויתור יש ערך חיובי.</span></li><li><span style="font-size: small;">הרצון והיכולת לקבל את האחר.</span></li><li><span style="font-size: small;">ההפרדה ביני למשקל; מי שאני כאדם (ההוויה שלי) הוא לא המשקל שלי.</span></li><li><span style="font-size: small;">עלי לוותר על הפחד שאני יוצרת.</span></li><li><span style="font-size: small;">להתבונן בהוויה, להכניס רוגע, קבלה ונקיון, ולמקד אנרגיות בעשייה מתוכננת.</span></li><li><span style="font-size: small;">הגדרת ההוויה והמודעות אליה מביאה למימושה – וזו המטרה הגדולה. הבהירות נוצרה אצלי כשבעזרת האימון עברתי מהגדרת מטרות של עשייה לשנה הקרובה למטרות של הוויה, כלומר תחומי התפתחות. במילים אחרות: איך אהיה ולא מה אעשה או מה יהיה לי.</span></li><li><span style="font-size: small;">אין לא נעים לי, זה חלק מהאוטנטיות. אני לומדת להתבונן על ה"לא" ולקבל "לא". ההפך מלא נעים זה להעז, אני לומדת לדעת לבקש עזרה.</span></li><li><span style="font-size: small;">כדי לעשות טוב אדם צריך לאהוב את עצמו. לאהוב את עצמך זה לתת מעצמך, להרגיש שלם עם עצמך, לקבל את עצמי עם השיפוטים, שאני לא מושלמת.</span></li><li><span style="font-size: small;">איזה אדם שומר על תזונה בריאה? אדם מסודר שאוהב את עצמו. התזונה מייצגת את כל מה שלא עובד בחיים.</span></li><li><span style="font-size: small;">לשים דגש על המקום של להקשיב לבן שלי, להיות קשובה, להכיל, לראות מה הוא מנסה להגיד בין השורות; לסמוך על בני, לבוא ממקום של שותפה; להתעניין, לראות את הגדולה שלו, להגדיל אותו; אני צריכה לשאול מתוך התעניינות בו; הבן שלי הוא ההשתקפות שלי; אני צריכה לשחרר אותו כי הוא גדול.</span></li><li><span style="font-size: small;">לקחת אחריות זה סוג של גדילה, העצמה. כשאני לוקחת אחריות אני מישהי שאיכפת לה, רואה ובוחרת בטוב, רואה את ההשלכות, מישהי שמתבוננת. לקחת אחריות פרושו לכבד את עצמי ואת הצד השני.</span></li><li><span style="font-size: small;">כשאני חד משמעית ודורשת, אני משיגה את מה שאני רוצה. התקשורת עובדת יותר טוב בנושאים שחשובים לי ואת מאמינה בהם. איפה שברור לי, גם יעבור אל האחרים ברור. להגיד פחות, להגיד מה שחשוב. אני צריכה להיות בהירה וברורה מול הבעל ומול הילדים.</span></li><li><span style="font-size: small;">אני זו שצריכה לשים את עצמי חזרה בראש סדר העדיפויות.</span></li><li><span style="font-size: small;">אין כמו הדוגמא האישית.</span></li><li><span style="font-size: small;">מה מהות האימון? המטרה – בהירות; הדרך – שיחות ליצירת בהירות ופיתוח הוויות.</span></li><li><span style="font-size: small;">איך להרגיש יציב בעולם משתנה? להיות מודעת לאיך אני.</span></li><li><span style="font-size: small;">אם אייצר מציאות – היא תקרה, במקום לחכות לנסיבות שיקרו.</span></li><li><span style="font-size: small;">יש לתקשר ולשתף לגבי שינוי/טרנספורמציה שעוברים, כדי להעיר את הסביבה.</span> </li><li><span style="font-size: small;">שלוש הוויות חשובות בגידול ילדים: לאהוב אותם; לסמוך עליהם ולהתייחס אליהם כמו גדולים; לשמש דוגמא אישית.</span> </li></ul><span style="font-size: small;"><br /></span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8594325757474688400-1100877608257418877?l=coachefrat.blogspot.com' alt='' /></div>אפרת נקשhttp://www.blogger.com/profile/00607592992325002905noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-8594325757474688400.post-19619179250543620262009-06-23T23:40:00.006+03:002011-01-10T22:52:27.724+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div dir="rtl" style="font-family: arial; text-align: right;"><span style="font-size: small;">הפעם אני משתפת על חוויה באימון שלי. אני תופסת את עצמי רכה. רונית שריר, מאמנת אישית, כתבה לי: "אני יודעת שיש בך רכות, ראיתי אותה, שמעתי אותה, וחשתי בה בלימודים. אבל יש משהו בסיגנון התקשורת שלך שהוא נעדר רכות, נוקשה וקשיח."</span><br /><br /><span style="font-size: small;">מזה שנתיים אני מתאמנת להוציא את הרכות החוצה, אני מרגישה הצלחות קטנות, אך הדרך עוד ארוכה. השאיפה להצליח לשדר את הרכות שלי לאחרים מלווה אותי הרבה שנים. לעיתים אני מדברת בצורה חדה, כשאני מתלהבת אני עולה בדציבלים, לפעמים אנשים מפרשים את זה כשליטה, שאני יודעת, לפעמים זו השפה, המילים בהן אני משתמשת, ואז קורה שלאנשים לא נעים במרחב הדיבור שלי. הנוקשות הזו גורמת לחלק מהאנשים להתרחק ממני, וזה מאד כואב לי, כי אני אוהבת אנשים. אני רואה בשפת הגוף כשנרתעים ממני, לפעמים אומרים לי זאת, אני חווה את זה, זה נוכח בחיי, אני ערה לזה. יש פער בין מה שאני מביאה, לבין איך שאנשים מקבלים אותי. חשוב לי להיות בדיאלוג וביחסים עם אנשים, להיות קרובה אליהם.</span><br /><br /><span style="font-size: small;">באימונים רשמנו את השיחות שעוברות לי בראש בנושא של שידור הרכות החוצה:</span><br /><ul><li><span style="font-size: small;">קשור למערכות יחסים עם אנשים.</span></li><li><span style="font-size: small;">מתבטא בעיקר בדיבור עם אחרים, אך גם בכתיבה.</span></li><li><span style="font-size: small;">עוצמה גבוהה של הקול בדציבלים, אני מדברת חזק וזה מרתיע אנשים. אני שונאת כשאני מדברת בקול רם, ואני קולטת שדיברתי בקול רם רק בדיעבד.</span></li><li><span style="font-size: small;">חיתוך הדיבור נוקשה, אינטונציה שמלווה אותי שנים.</span></li><li><span style="font-size: small;">אנשים חושבים שאני אומרת דברים שאין לערער עליהם, בעוד אני ממש לא מתכוונת לזה. אני רוצה ושמחה כשאנשים עונים לי, מראים לי שאני טועה, מגיבים לדברים שאני אומרת, לעומת אנשים שמשתתקים ומתרחקים. רונית הגדירה שהדיבור שלי מאד חד משמעי, אידאולוגי וערכי, מישנה סדורה שאין בלעדיה, כאילו כבר על הכל חשבתי והחלטתי, ואי אפשר לשנות. כאילו אני מניפה דגל של אמת. אני בהחלט מצפה שיראו לי משהו שאני לא רואה, אני ממש אוהבת את זה, אבל אני חוסמת את זה.</span></li><li><span style="font-size: small;">כשאני מזכירה ארוע, אני מדייקת את הפרטים. קרן לוי, מאמנת אישית, אמרה לי באימון שזה לא נעים, כאילו שאני לא סומכת על הזכרון של אחרים.</span> </li><li><span style="font-size: small;">אין דיאלוג. אני רוצה דיאלוג עם אנשים, כשאני מבטאת את הדעה שלי, אני פתוחה לשמוע דעות נוספות, אבל הטון הסמכותי והנוקשה גורם לאנשים חוויה שאני עוצרת את הדיאלוג.</span></li></ul><span style="font-size: small;"><a href="http://www.emotion.co.il/" target="_blank">נטאלי בן דוד</a>, מאמנת אישית, אמרה באימון: "יש משהו במי שאת שאינו עובר לאנשים באופן אוטנטי. החוויה שלך היא של תסכול שאת לא מצליחה להעביר את הדברים בדרך שהיית רוצה. אנשים לא משתפים איתך פעולה, הם צריכים להיות כנים וישירים איתך כבר מההתחלה, אבל אנשים לא מתנהגים ככה, ואז זה הופך אותם ל-"לא בסדר"."</span><br /><br /><span style="font-size: small;"><a href="http://www.talyahav.co.il/" target="_blank">טל יהב</a>, מאמנת אישית, שאלה אותי באימון באיזה אופן הטון הסמכותי משרת אותי. נזכרתי שבפעם הראשונה שהתייחסו אל הטון והעוצמה של הקול שלי זה היה בתיכון, כשאמרו לי שאהיה מפקדת בצבא. היו מצבים שהייתי צריכה להשתמש בקול רם כדי שאנשים ישמעו אותי בחלל גדול, כמדריכה, כמפקדת, כמרצה. גם ההורים בבית דיברו בקול רם. "עד כמה שמעו אותך בבית?" שאלה טל. הייתי הילדה הרעה, כי לא עשיתי מה שאמרו לי אלא מה שאני רוצה. הייתי נאמנה לערכים שלי, לא רציתי לקבל את דעתם, לא רציתי להיות צייתנית.</span><br /><br /><span style="font-size: small;">הבנתי בתהליך האימון שהשפה שבה אני משתמשת לא מייצגת את מי שאני רוצה להיות. במקום, אני רוצה לבחור הוויה ולהגיב ממנה:</span><br /><ul><li><span style="font-size: small;">קבלה – להבין את העולם שהצד השני רואה</span></li><li><span style="font-size: small;">התעניינות, פתיחות, סקרנות – לשאול: מה אתה חושב? למה התכוונת? האם אני מבינה אותך נכון?</span></li><li><span style="font-size: small;">שלווה – לחייך, להגיד שאני מבינה למה הצד השני רואה את הדברים כפי שרואה אותם</span> </li><li><span style="font-size: small;">נינוחות – לנהל שיחה, להקשיב, לכבד את הזולת, להרגיש טוב עם השיחה</span></li></ul><span style="font-size: small;">כאשר אוכל להוציא את הרכות החוצה, אהיה שמחה, רגועה, ונינוחה יותר בקשר עם אנשים. בסיום קורס מאמנים קיבלתי ברכה מנטאלי: "מאחלת לך שדרכיך שבהם את רוצה לבטא נתינה ושמחה, יתקבלו בברכה באלה הפוגשים בך בכל זמן ובכל מקום". אני מתאמנת על זה.</span><br /><span style="font-size: small;"><br /></span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8594325757474688400-1961917925054362026?l=coachefrat.blogspot.com' alt='' /></div>אפרת נקשhttp://www.blogger.com/profile/00607592992325002905noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-8594325757474688400.post-2036224647318523972009-06-23T22:09:00.008+03:002011-01-10T22:53:01.248+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div dir="rtl" style="font-family: arial; text-align: right;"><span style="font-size: small;">מתאמנים רבים מספרים לי שהם רוצים להכניס לחייהם הרבה עשייה, שאין להם מספיק זמן, שהם ישנים פחות כדי להספיק יותר. אילן (שם בדוי, אימון אמיתי) הגיע לפגישות האימון עייף. הוא העלה הסברים לעייפות שלו. החלטנו לבחון כיצד אילן מנהל את הזמן שלו, והוא אמר:</span><br /><blockquote><span style="font-size: small;">"עייפות היא לחץ כרוני. שנה לפחות אני חי בלחץ כרוני, שפרושו שאני לא מספיק לעשות את מה שאני רוצה לעשות. רשימת המטלות רק מתארכת ולא מתקצרת, ואני מסיים דברים באיחור. אצלי צריכה להיות איזה אינטנסיביות; כדי שתהליכים יקרו אני צריך להיות בקצב עשייה עמוס. כשאני מאט אני נהיה עצלן נורא. ככל שאני עושה יותר באותו יום, אני מרגיש יותר טוב, עושה דברים ביתר יעילות, וגומר את היום עם יותר אנרגיות. כדי להלחם בעייפות אני צריך להספיק.</span> </blockquote><blockquote><span style="font-size: small;">למה אני מאמין שככל שאעבוד יותר אהיה פנוי יותר? איזו אמונה אני רוצה להכניס במקום? למה אני לא מפרגן לעצמי חיים נורמליים? אני צריך להחליט שאני רוצה לחיות שפוי. הרי מה שאני עושה בעשר שעות, כשאני ערני אני יכול לעשות בשש שעות."</span></blockquote><span style="font-size: small;">האימון הבא היה פורץ דרך. </span><br /><span style="font-size: small;">איזו אמונה אתה רוצה להכניס במקום להספיק לעשות יותר? שאלתי, ואילן השיב: </span><br /><blockquote><span style="font-size: small;">"אני צריך לשנות הוויה, להיות בהוויית זן במקום להיות בהוויה של להספיק, עם מבט של פליאה בעולם. להסתכל על העולם בדרך של ילד, בתמימות, בפתיחות, בסקרנות. כל הזמן להיות במדיטציה. מודעות רחבה לחוץ ולפנים, תוך כדי עבודה. ההוויה להספיק היא כמו רכבת: זורמת מהר, הכל נמרח, לא רואים את מה שיש מסביב. ההוויה הזנית היא ההוויה הכי רחבה שאפשר, איטיות גדולה, תנועות טאי-צ'י, דיבור איטי. לפני כל עשייה מקדימים מחשבה, תחושה, השלמה. מודעות להיות כמה שיותר במצב מדיטטיבי, תוך כדי עשייה."</span></blockquote><span style="font-size: small;">איך אני יכולה לראות שאתה בהוויית זן? איך זה בא לידי ביטוי במציאות? שאלתי, ואילן השיב: </span><br /><blockquote><span style="font-size: small;">"המאפיינים הפיזיים הם תנוחת גוף זקופה ורגועה; תנועות מעטות ואיטיות; הגוף משדר שלווה; אם יש תנועות הן רכות יותר; יש חיוך, העיניים בורקות, הנשימה איטית, יש השתהות בדיבור. אם אני במדיטציה זנית, הפנים משדרות את הסקרנות, הפתיחות, התמימות, השאלות. לא לקבוע כמבוגר, אלא לשאול: למה התכוונת? באמת? אני מבין אותך נכון? כמו משחק ילדים, כיף. להתייחס לכל משימה כהרפתקה שיש בה אתגר וקסם. צריך לעגן את התודעה בכל המצב.</span> </blockquote><blockquote><span style="font-size: small;">חוויתי להיות במצב הזה בצורה עמוקה במשך לא מעט זמן כשטיילתי במזרח. התחושה היתה מדהימה, חיבור מטורף ליקום, לאלוהים, שכל מה שאני רוצה אפשרי, וכל מה שאני רוצה יתאפשר לי.</span> </blockquote><blockquote><span style="font-size: small;">רואים קרינה מסויימת. הגוף קורן משהו שאנשים רוצים להיות איתו, גורם לקרבה של אנשים. בטיול ההרגשה היתה בשיאה, ונשארה איתי בשנה הראשונה ללימודים. השתתפתי הרבה בפסטיבלי מודעות, כגון סגול. הרגשתי שמחה, מדיטציה, ריקודים. הייתי מסיים ריצה בים, כל הגוף היה בשמחה, הייתי בשלמות עם העולם. זה המצב שאני רוצה לחזור אליו. יש לי כלים שיכולים להביא אותי לשם: טאי-צ'י, מדיטציה, ריצה בים, ריקוד חופשי במסיבה שאין בה אגו, עם אנשים חופשיים. כשאני בנתינה ושמחה אני יכול להיות במצב הזה.</span> </blockquote><blockquote><span style="font-size: small;">שיפוטיות בכלל מפריעה למצב הזה. האימון העיקרי הוא לתפוס את השיפוטיות, ולבעוט אותה חזרה החוצה.</span> </blockquote><blockquote><span style="font-size: small;">ברור לי שאם אני בהוויה הזו, הכל נפתר, אני לא צריך לעבוד קשה, הפתרונות נוזלים, נשפכים, מבעבעים. שום דבר לא צריך להיות קשה. אם אצליח להיות בהוויה זו עם כולם בכל מצב זה יהיה מדהים. אני לא צריך להתנות את ההוויה שלי באדם אחר, זו צריכה להיות החלטה שלי בכל רגע נתון, ועלי לעשות דיסוציאציה בין דברים שקרו בעבר למה שקורה עכשיו, כרגע, במציאות. אין שום דבר שההוויה הזו לא פותרת, זה הכלי האולטימטיבי, זה הפתרון לשלום בעולם. אני רוצה לקשור את זה לתודעה."</span></blockquote><span style="font-size: small;">באימונים הבאים אילן התאמן על בחירה ושמירה על הוויית הזן.</span><br /><span style="font-size: small;"><br /></span><br /><span style="font-size: small;">מתוך <a href="http://simania.co.il/bookdetails.php/?item_id=15455">ספר המתים והחיים הטיבטי</a>, סוגיאל רינפוצ'ה, הוצאת גל, 2000:</span><br /><blockquote><span style="font-size: small;">"מיזוג המדיטציה עם העשייה הוא הנקודה העיקרית והבסיסית ביותר במדיטציה ותכליתה. המדיטציה היא תרגול, שמטרתו לגרום חלחול של הומור שליו ושוויון נפש נינוח מהמדיטציה לחיי היומיום. המדיטציה מעירה בכם את ההבנה בנוגע לטבעם המשלה ודמוי החלום של כל הדברים. לשזור הלך רוח שליו ואסוף אל כל דבר שאתם עושים. פתגם זן אומר: כאשר אני אוכל, אני אוכל; כאשר אני ישן, אני ישן. להיות נוכחים לחלוטין בכל מעשה, ללא הסחות הדעת של האגו המונעות מכם להיות שם. המדיטציה גורמת לשינויים דקים, ושינויים אלה מתחוללים לא רק בתודעה וברגש, אלא גם בגוף."</span></blockquote><span style="font-size: small;"><br /></span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8594325757474688400-203622464731852397?l=coachefrat.blogspot.com' alt='' /></div>אפרת נקשhttp://www.blogger.com/profile/00607592992325002905noreply@blogger.com0